פוסט 4: האגם הבלתי נראה

על אגם פלסטירה (Limni Plastiras) שמעו רוב היוונים, וכנראה גם היו בו. אנחנו הגענו אליו פשוט בגלל תמונות מהממות שמצאנו בגוגל, וכי זה היה בדרך שלנו. ידענו שאנחנו בין התיירים הבודדים, פשוט כי כל שלטי הדרכים בכבישים הכפריים היו ביוונית. ידעתי שהאלפא-ביתא ישתלם בסוף.

הגענו לחופי האגם בשעת צהרים מאוחרת. למרות זאת, קשה מאוד היה לראות משהו, בגלל הערפל הכבד. הג'י.פי.אס התקשה לנווט אותנו למלון, פשוט כי יש כל כך הרבה עיירות בייון שנקראות Neochorion, או משהו בסגנון. גם כשהגענו לעיירה, שמשקיפה מגבוה על האגם וכבישים צרים ותלולים מחברים בין בתיה, לא היה פשוט לאתר את הרחוב הנכון. מספר הרחובות ביוון שאינם מוכרים לג'י.פי.אס מתחרה אולי רק בזה של ערי ימי הביניים של איטליה.

 אבל בסוף, כרגיל, הכול הסתדר.



המלון שלנו, כריסופליה (Gis Chrisopeleia) היה משופץ, מעוצב, מושלם מכל הבחינות (כן, זה אח בפינת החדר).
אבל אולי בגלל הערפל הכבד שליווה את בואנו, ואולי בגלל שלא נתקלנו באורחים אחרים כל אותו היום, הרגשנו קצת כמו בבית רדוף. כדי להפיג את התחושה הזו, ירדנו לארוחת ערב בעיירה הגדולה יותר, קרדיצה (Karditsa), שגם לא הייתה שוקקת חיים. אפילו הבר הכי גדול בסביבה (שנקרא "סטדיום ספורט בר") היה כמעט ריק.

הדבר היחיד שעודד את רוחנו (מאוד, יש לציין) הייתה מריה, המלצרית היפהפייה שלנו במסעדה שבה אכלנו אחר כך, שעד היום אני לא שוכחת את החיוך שלה, ואיך סיפרה לנו באנגלית הכי טובה ששמענו ביוון על מה היא חולמת לעשות אחרי שתצא מהעיירה הזו. היא אמרה שאין עם מי לדבר אנגלית כמעט, ואתונה בטוח יותר מעניינת.
בתור תייר, אתה לא מבין למה שמישהו אי פעם ירצה לצאת מעיירה יוונית לחופו של אגם קסום ולעבור לאתונה (בעיקר בימים ההם של מהומות נוראות), אבל מה אנחנו יודעים?

בקיצור, אם אי פעם תיכנסו למסעדה בקרדיצה, ותראו שם צעירה בלונדינית חייכנית, תמסרו לה ד"ש ודברו איתה אנגלית. אנחנו מאוד נעריך את זה.

באותו הלילה, כשחזרנו למלון, חשבנו מה נעשה הלאה. נשארו לנו שני לילות ביוון, והבנו כבר שמזג האוויר באזורים המדהימים שבחרנו לטייל בהם אינו מזהיר. נתי הציע שניסע לאתונה. אני חששתי- לא רציתי שניקלע להפגנות, שהיו מאוד תכופות ודי צפויות בימים ההם. אבל הוא הצליח לשכנע אותי, וטען אח"כ שזה היה החלק הכי טוב בטיול שלנו. אם הוא צדק- תשפטו בעצמכם בפוסט הבא והאחרון.

 בבוקר, צחוק הגורל, הערפל התפזר לחלוטין, ולראשונה ראינו את האגם- באמת ראינו. את דרכנו אל הציביליזציה עשינו בראות טובה יחסית, כשהאגם מלווה אותנו, ורומז כמה נפלא יהיה כאן באביב.