מסענו נמשך, ושוב עולים לרכבת. אם לא דיברנו על זה קודם, תחנות הרכבת הגדולות ביפן הן מקום מצוין להכיר את האוכל שיפנים אמיתיים אוכלים – עם כל הכבוד לסושי ולראמן. אחד המאכלים המקובלים כמעט בכל יפן הוא אוקונומיאקי, אותו פגשנו גם בסאקאטה – חביתה של אטריות, כרוב ובלילה על בסיס קמח חיטה, עם או בלי חתיכות בשר והמון רוטב. בישיבה מקבלים אותו עגול ושטוח, וזה לא מפריע ליפנים לאכול אותו עם צ'ופסטיקס.
במקום הצהוב הזה בתחנת הירושימה לא היה תפריט באנגלית. בעוד חצי מהצוות מלהטט על פלטת המתכת החמה, החצי השני עמד והסתכל בי נותנת את הביס הראשון, לוודא שטעים לי. זה היה טעים מאוד, והם שמחו מאוד.
הרכבת נוסעת לעיר בפו (Beppu), שמפורסמת במעיינות הגופרית הצבעוניים והמהבילים שלה הידועים כ”Seven Hells”. האטרקציה הפופולרית בעיר היא סיור בין המעיינות, במתחם שידוע כמלכודת תיירים מצועצעת.
אבל אני הגעתי לכאן בעקבות שמעו של עמק Yufugawa. נהר Yufu שבליבו מתחתר לאורך 12 קילומטר בתוך נקיק סלע ויוצר מפלים ובריכות בעומק של עד 60 מטר. המראה הציורי הזה מזכה את האזור בכינוי “טירול האוריינטלית”. הדרך לשם טריוויאלית פחות: אין תחבורה ציבורית עד הכניסה לפארק. לכן אפשר לקחת מונית מאחת מתחנות הרכבת (40 דק' מתחנת בפו, או 15 דק' מתחנת Mukai-no-haru). אפשרות נוספת היא אוטובוס שיוצא מבפו ועוצר באזור Higashiyama, משם תצטרכו לתפוס טרמפ או ללכת.
הקילומטר האחרון של הליכה לצד הכביש יורד בתלילות אל העמק הירוק. מרכז המבקרים הוא ביתן קטן במגרשון חניה. לא היה ברור איך מגיעים מכאן למראות הנפלאים שראיתי בתמונות, לכן נכנסתי לשאול.
בביתן ישבה אישה מבוגרת, שהשיבה במאור פנים: מצטערת, היה טייפון ואי אפשר לרדת.
הייתי מאוכזבת מאוד אחרי הדרך הלא פשוטה, והיא ראתה את זה.
“את יודעת מה?” היא אמרה. “עוד מעט אני יוצאת להפסקה. לכי תראי את הנוף מהגשר ואז תחזרי. אקח אותך במכונית לאן שאפשר.”
הגשר התלוי מעל הנקיקים לא סיפק מי-יודע-מה נוף, אבל כן זימן מפגש שעליו סיפרתי לאחי בן החמש כשחזרתי הביתה. כששאל האם הבאתי לו את החברה האילנית, עניתי: לא. זה הבית שלה. אתה היית רוצה שייקחו אותך מהבית שלך? והוא, כמובן, הבין את הנקודה.
חזרתי אל האישה, שהציגה את עצמה בשם מצומי, וכמובטח נכנסנו למכונית שלה. נסענו כמה דקות, עד למגרש נוסף עם ירידה לנקיק הנהר, שסומנה בשלט ברור מאוד: Keep Out. היא התכופפה ועברה מתחת לסרט הסימון הצהוב-שחור, ואני אחריה.
לאט ובזהירות ירדנו אל הנקיק. זו הייתה שעת צהרים, והאור הציף אותו. קירותיו היו רטובים ממים, אבל הזרימה בו הייתה מעטה. כמעט אי אפשר היה להבחין בתנועת המים. המקום המבודד, הרחק מתחת לעולמם של ההולכים והנוסעים, שובה את הלב בדממה ובמשחקים בין אור וצל, שמוציאים מהעלים עשרות גוונים של ירוק.
מצומי רצתה מאוד לצלם אותי, כדי שתהיה לי הוכחה שהייתי כאן. היא הכירה מצלמות פילם, אבל לא ידעה איך לתפעל מצלמה של טלפון. אחרי כמה נסיונות זה הצליח.
בדרך חזרה למעלה היא ביקשה לעצור ולנוח על השביל הצר, המרופד עלים יבשים. תוך שנייה נשכבה ועצמה עיניים. לרגע פחדתי ושאלתי אם היא מרגישה טוב.
“הכול בסדר,” הרגיעה אותי, “אני רק צריכה לנוח קצת”.
כהרף עין נרדמה לכמה דקות טובות. אחרי הכול היא הייתה בת 75.
כשחזרנו למכונית שאלה אותי לפתע, “את ממהרת?”
הייתה לי רכבת רק לקראת הערב, ולכן אמרתי שלא. היא הכריזה בגיל שאנחנו נוסעות לארוחת צהרים במקום של אחותה בבפו.
המקום נקרא Tojinoyado Daikokuya. זה ריוקן בו אפשר לישון, להנות מאונסן ולאכול אוכל שמבושל במי הגופרית החמים שפורצים מכל באר ביתית בעיר. האחות טצומי, צעירה ממצומי בכמה שנים אבל רעננה בדיוק כמוה, שמחה לקראתנו כאילו גם אני משפחה.
בתמונה: מצומי מדגמנת את התפריט.
30 שניות מספיקות לביצה להפוך לביצה קשה, ולתפוח אדמה להיות מוכן ומזומן לאכילה. אצל טצומי אוכלים אותם עם ממרח פלפלים לא-מאוד-חריף, אבל היפנים, שרגילים ל”חריף של אף” כמו ווסאבי וחרדל, מתרשמים מאוד ממי שאוכל “חריף של לשון” כמו פלפלים ולא נופל מת.
כבר פגשתי ביפן סקרנות ופתיחות של אנשים אקראיים ברכבת. כבר הבנתי מעשרות שלטים ביפנית ואנגלית כמה חזק האמון של המקום באורחיו – יפנים או זרים. כבר פגשתי עובדים בחנויות ובמסעדות שיצאו מגדרם לעזור לי כדי להרגיש שביצעו את עבודתם כהלכה. והבנתי שהכבוד היפני היום נשען בעיקר על זה – לבצע את עבודתך כהלכה.
אבל במסע הקטן שלי עם מצומי הבנתי שאין גבולות לדבר הזה. אם צריך לכופף את הכללים כדי שמבקר יצא עם חיוך ועם חוויה בלתי נשכחת – יהי כך. ואם אפשר על הדרך להפליא בהכנסת אורחים – הרי זה משובח.
תודה אחיות יקרות, לא אשכח אתכן לעולם.
ואתם, אם הזדמנתם לבפו, קחו את עצמכם ל-Tojinoyado Daikokuya ומסרו להן ד”ש.
