קיוטו ענקית ולא נגמרת, ולפעמים זה יכול קצת לעייף. נשאר לי יום אחד בסביבתה לפני גיחה מתוכננת לחוף, והחלטתי לעשות אותו בחוץ.
אחד מטיולי היום המומלצים מקיוטו הוא טירת הימג'י (Himeji) שנראית כמו סמוראי לבן וגוץ ואחיו הקטן, אבל בענק. הטירה הזו נחשבת למבצר הגדול ביותר ביפן כולה. העיר הימג'י נמצאת כשעה ברכבת מקיוטו, ושער הטירה נמצא בקצה השדרה הרחבה היוצאת מתחנת הרכבת – כרבע שעה הליכה. אבל התמונה הזו לא באמת מייצגת את איפה שהיינו כל היום.
הביזנס שהיה לנו עם הימג'י נמצא דווקא מחוץ לעיר, בהר שושה (Shoshazan).
מקדש Engyo-ji הפרוש על פסגת ההר התפרסם בזכות צילומי הסרט “הסמוראי האחרון”. אצלנו בבית לא מתים על טום קרוז, אבל סמוראים? יס פליז!
כדי להגיע להר יש לקחת אוטובוס מס' 8 מתחנת הרכבת (יציאה צפונית של התחנה, רציף 10, כל 20 דק', 280 ין לכיוון) ולנסוע עד התחנה הסופית. שם תוכלו לקחת רכבל למעלה (600 ין לכיוון אחד, 1,000 ין הלוך וחזור), או להיות מטיילים טובים ולבחור בשביל עולי הרגל, שמטפס דרך ההר והיער. אם הלכתם על הרכבל, מעט יותר משתלם לקנות כרטיס משולב אוטובוס+רכבל בתחנת האוטובוס. אם לא, בואו איתי.
הגשם טפטף מרגע שעליתי לאוטובוס. בהדרגה התרחקו בתי העיר זה מזה, עד שהירוק השתלט על הנוף. כשירדתי בתחנה הסופית, הייתי לבד. אבל ביפן כמו ביפן, שלט קטן סימן את הדרך לשביל הולכי הרגל. גם בהמשך, השביל אחד – אין דרך להתבלבל. שלט קטן נוסף שולח ימינה ולמעלה – לתוך היער, למעלה.
הגשם הקל נשאר בחוץ. תחת חופת היער היה רק ערפל יציב, שצבע את העצים הדקים, ואת כל העולם, בגוונים של אפור. שביל האבן המתון חלק מלחות ומאלף שנים של צעדים. בדרך פזורים דליים עם מוטות במבוק, להקל על הצעידה. הם מזמינים מחשבה על עולי הרגל – אלף שנים של טיפוס ומלמולי תפילה. אבל המציאות דוממת וחסרת תנועה. שקט מוחלט – לא אנשים, לא ציפורים, לא זבובים, לא עלים מרשרשים ברוח, כלום. רק אני, עם הנשימות והצעדים והדם ההולם שלי.
הטיפוס אמור היה לקחת עד שעה, אבל בפועל לקח לי 20 דקות והרגיש כמו נצח. טיפסתי מהר, כמו שאני רגילה, חושבת בעיקר על הרכבת שעליי לתפוס בערב מקיוטו ליעד הבא, ולא השגחתי ברגליים הכואבות, בלב שתכף מתפוצץ.
בסוף השביל הצר בתוך היער נפתח ומתרחב, ופסלים של בודהה מופיעים בצדי הדרך. הערפל עדיין מרחף ביניהם. ביתן שמירה מסמן את הכניסה, וכאן משלמים 500 ין ומקבלים עלון שמסביר על ההיסטוריה של המקדש בן אלף השנים ואת הבניינים שבו. בהמשך מופיע גם הרכבל העליון – אנשים שוב. הלכתי מהר כדי לפתוח מהם מרחק. רציתי את ההזדמנות להיות כמה רגעים לבד במה שלא נמצא לפנים.
לבסוף מופיע גג עץ ענק מתוך העצים – חום, לא צבוע, מתנשא מעל מדרגות עץ. אין שלט שאומר לחלוץ נעליים, אבל זה מה שעושים. טיפסתי במדרגות ומצאתי את עצמי באולם המקדש לבד. לבד על רצפת העץ החלקה, לבד מול פסל הקדוש שמחיצה מסתירה אותו ממני. ענן דק של קטורת ריחף בפנים, והכול עדיין היה עטוף בדממה. בחוץ לא צייצה ציפור – עצים עתיקים וצפופים הקיפו את המרפסת כמו עננים ירוקים, זהובים וסגולים. ערפל עוד ריחף ביניהם וסביבם, כאילו המבנה הזה הוא כל שיש בעולם.
התיישבתי באחת היציאות למרפסת ונשענתי על המשקוף. הגוף שלי עוד הלם מהטיפוס המהיר, והלב לא ידע מה לעשות עם מרחבי השלווה שנגלו לפניו. בכיתי מרוב התרגשות מהרגע השקט הזה, אבל בעיקר בגלל מה שכבר לא יכולתי להכחיש – שאני לא מסוגלת להאט. שעם כל ההתפעלות שמעוררים בי ציפור, או פרח, או עץ מיוחד או מבנה מרשים, אני תמיד רצה הלאה, להספיק. זה המקום הנפלא בעולם, ואני לא יכולה להקדיש לו את הזמן שראוי לו, כי כבר עשיתי תוכניות הלאה. מה הבעיה שלי? מה הבעיה של כולנו?
והגוף מבין, ומרתק לרצפה במשקלו האינסופי, מכריח לעצור, להיות כאן, לנשום את האוויר השקט והמרומם הזה עוד ועוד, עד שהוא מחלחל פנימה ופועל את פעולתו. עד שוויון הנפש המיוחל בין להמשיך ללכת ולראות, לבין הישארות נצחית כאן, על סף המרפסת. ורק בנחת הזו ניתן החופש להחליט מתי לקום ולהמשיך.
פנימה לתוך מתחם המקדש נפרשת חצר, מוקפת מבנים פשוטים יותר. נערים בטרנינגים סגולים עוסקים כאן בגריפת עלים תחת השגחתו של גבר בוגר לבוש שחור. אני שומרת מהם מרחק, חושבת לאן להיכנס. אין פה שלטים, נראה שהכול אפשרי, אבל אני לא יודעת כלום על המקום – כרגיל, לא הייתה לי סבלנות לקרוא את העלון.
ניצוץ זהב קופץ לי לעיניים מתוך אחד המבנים. אני הולכת לאט, מנסה להבין מאיפה בא. לבסוף הוא מראה את עצמו שוב – ברור לי שזה פסל שנמצא בעומק המבנה, ובמקום כזה מדובר כנראה בפסל קדוש שאסור לי לראות. כך היה בכל המקדשים שראיתי עד עכשיו – הקדושה מוסתרת מאחורי מסך צפוף. צריך להאמין בנוכחותה שם ולקבל את דין המרחק.
ובכל זאת אני ניגשת אל האיש בשחור, מצביעה עליי, מצביעה על המבנה ושואלת, “זה בסדר?”
הוא עונה שכן ומצביע על הכניסה – דלת צדדית עם כמה מדרגות פשוטות.
אני חולצת נעליים, מביטה רגע אל החושך שבפנים, ונכנסת. הדברים מגלים את עצמם לאט באור שמסתנן מבחוץ – מחצלות טאטאמי, שורה של כריות ישיבה דקות, שני מפלסים. פסלים עדינים ערוכים מול הכניסה, אבל משהו מושך להיכנס פנימה, לחפש את המרכז, את הדבר שקרא לי מבחוץ.
פסל מוזהב של בודהה ניצב שם, ענק וגלוי לעין – שום דבר לא מפריד ביני לבינו. התיישבתי ממש מולו, על כרית שמוקמה שם כאילו בשבילי, וניסיתי לעכל מה קורה: יכול להיות שאני נמצאת בקודש הקודשים של המקום הזה. האיש פשוט הראה לי את הכניסה. אפילו לא ביקש שאחלוץ נעליים, ולא אמר שאסור לצלם, כאילו ידע שאני יודעת. איזה אמון מטורף ניתן בי כאן; כמה גדול יכול להיות הלב האנושי שמסוגל לתת אמון כזה בזרים? האם זו סגולה של המקום ואנשיו, או שככה הם אנשים ולא הבנתי?
הלב מתמלא בתודה על האמון הזה, ומבקש לא לראות בו מובן מאליו. מבקש להיות ראוי לו ומוכן לעשות דרך קשה לשם כך – למעלה ופנימה. במעלה ההר, ואל החדרים החשוכים בעקבות הניצוץ. לא כוח הוא מבקש בשביל לצלוח את הדרך הקשה, כי לא בכוח תיכבש. לא.
צלילות, ענווה ואהבה. כל מה שצריך כדי להצליח לעצור, להתבונן, להקשיב, ולהעריך. זה הכול. כל אחד לומד את זה בזמנו ובמקום אחר. זה המקום שלי.
