יצאתי מקיוטו ופניי להירושימה. אם אתם ממהרים, זו יכולה להיות נסיעה של שעה וחצי בשינקנסן. אבל אני מיהרתי קצת פחות, ובמקום דוח מזרחה הזדלחתי דרומה, דרך נארה, ואז מזרחה לכיוון נאבארי.
בפאתיה הדרומיים של העיר נאבארי יש תחנה קטנה בשם Akameguchi. דרכה מגיעים לפלא המקומי שנקרא “48 מפלי אקאמה”. השם “אקאמה” (עין אדומה) מנציח מפגש אגדי בין חכם קדום שפעל באזור לבין אל האש הרכוב על שור בעל עיניים אדומות. 48 אינו באמת מספרם של המפלים (יש יותר) אלא מספר המייצג ביפנית “המון”. בתמונה: דמבלדור בגשם.
היער העבות הולך וסוגר על המסילה ככל שמתקרבים לתחנה. קיומה של תחנה באמצע כל זה נראה בלתי אפשרי. אבל בדומה ליאמאדרה, המקדש ההררי ביאמאגאטה, גם כאן מתרחש הבלתי אפשרי והתחנה מופיעה. ובניגוד לתחנת יאמאדרה, כאן תוכלו לראות את שם התחנה באנגלית על השלטים שברציף. האם זה אומר שהמפלים יותר מתוירים מהמקדש? מיד נראה.
בין תחנת הרכבת לשער הפארק מפרידים כמעט 5 קילומטר. אפשר לעשות אותם בהליכה לאורך הכביש ההררי או באוטובוס שיוצא מתחנת הרכבת בערך פעם בשעה.
כשהגעתי, תחנת האוטובוס הייתה שוממה לגמרי. שניה לפני שויתרתי וחזרתי לרכבת, עברתי את הכביש למסעדה שנראתה פתוחה, אולי מישהו ידע. הלקוחות, כולם גברים, הסתכלו עליי בהפתעה גדולה. האישה המבוגרת מאחורי הדלפק נראתה קצת זעופה, אבל מה יכולתי לעשות?
“Akame-no-taki no basu wa arimasu ka?” שאלתי, מקווה שכך אכן אומרים “איפה האוטובוס למפלי אקאמה”. פניה אורו והיא לקחת אותי ביד אל מחוץ לתחנה, ובמילים ספורות באנגלית ובתנועת ידיים ברורה מאוד אמרה לי, “חכי, הוא יגיע”.
נעלתי את התרמיל באחד הלוקרים שבתחנת הרכבת והתיישבתי על הספסל לחכות לאוטובוס. מתישהו הצטרף להמתנה גבר יפני לא מאוד מבוגר, ושאל אם גם אני בדרך למפלים. שמו היה סובארו והוא היה רואה חשבון. מדי פעם הוא לקח חופשות מהעבודה כדי לטייל בסביבה – לא מאוד טיפוסי למעמד ה”סלרי-מן” (עובד משרדי שכיר) היפני, אבל התחלתי לחשוב שאין דבר כזה “יפני טיפוסי”, והסטריאוטיפים הם בעיקר הדרך שלנו המערביים למסגר תרבות כל-כך שונה משלנו.
השם התיירותי של הפארק הוא “עמק הנינג'ה”. גם כאן הולך ומופיע דפוס, לא?
“ביפן”, סובארו אמר לי, “שמים את המילה נינג'ה בכל מה שרק אפשר. זה כי אנחנו חושבים שהמערביים אוהבים נינג'ה”.
אבל הפעם יש לשם הזה שורשים היסטוריים: מסדר הנינג'ה המקומי שפעל במאות 15-18, בחר במקום הזה כדי לאמן את אנשיו. הפארק מציע כיום אימונים וטורנירים של מיומנויות נינג'ה, עם חליפה והכול, שמיועדים בעיקר לילדים. לאורך השנה מתקיימים בו אירועים וטקסים שחוגגים את פלאי עונות השנה או מועדים בודהיסטיים, והם פתוחים לקהל. אבל אני הגעתי ביום רגיל מאוד באמצע שבוע העבודה, ולכן סובארו ואני היינו שם כמעט לבד.
שביל המטיילים שאורכו 4 קילומטר עובר בין כל המפלים הגדולים. בסתיו הוא אמור להיות יפה במיוחד כשהעלים מאדימים בשלכת. בחורף המפלים קופאים, וזה אמור להיות מראה בלתי נשכח. אפשר לקבל הצצה בגלריה של המפלים. אבל לנו היה רק אביב ירוק מאוד, זמן קצר אחרי שהדובדבן סיים לפרוח. המים זרמו, הסלמנדרות התרוצצו, והילדות טיפסו על מה שאסור.
הטיול הזה מומלץ מאוד כטיול יום מקיוטו. נסו לתזמן את ההגעה עם האירועים הרבים (ואם אתם עם ילדים, קחו אותם לנינג'ה, הם יודו לכם). האתר ודף הפייסבוק של הפארק לא מתעדכנים בלוח האירועים, אבל ניתן לכתוב לצוות כאן והם יענו באנגלית.
הכניסה לפארק עולה 400 ין למבוגר, ואם חפצתם בחוויית נינג'ה המחיר יהיה בין 2,200 לילד קטן עד 3,000 למבוגר, כולל התלבושות. כיוון שזו יפן, אפשר לשכור בנפרד את התלבושת המגניבה בעד 700 ין ולעשות פוזות של נינג'ה לאורך השביל הפסטורלי.
אני, איטית שכמוני, התגלגלתי מכאן להירושימה. נתראה שם!
