את הגבול לאקוודור חציתי ממש על הקשקש. מונית מסן-איגנסיו הסיעה אותי לתחנת מעבר הגבול שנמצאה בבלסה (La Balsa). במשרד של ביקורת הגבולות הקמתי את הפקח הפרואני משיחה עם חברים. הוא הוביל אותי למשרד שלו, שם אשתו ישבה על כסא ים בבגדים קצרים, ובתו שיחקה במחשב שלו. הוא שלח אותי לתחנת המשטרה. כל השוטרים היו באמצע משחק כדורגל בדשא שלפני הבניין. בתוך הבניין, בתוך חדר מגורים פתוח, מצאתי שוטר תורן. הוא קם מהמיטה, לבש מדים והחתים לי את הדרכון. הכול בעצלתיים- כנראה שתיירים שעוברים כאן מפריעים את מנוחת המערכת.
רצתי עם המוצ'ילה על הגשר שבסופו התנוסס דגל זר- לא האדום-לבן-אדום של פרו כפי שכבר התרגלתי. השעה הייתה 5 וחצי בערב, וידעתי שהאוטובוס האחרון לתוך אקוודור אמור לצאת כל רגע- אם באקוודור מישהו מדייק. ובאמת, כל הנוסעים כבר היו על האוטובוס-טיולית, והיציאה התעכבה רק בגללי. הייתי צריכה לחתום שוב במשטרה, להצהיר בפני "רופא" שאין לי שום סוג של שפעת, והחלפתי את יתרת הכסף הפרואני בדולרים אמריקניים בשער לא אטרקטיבי (לא שהייתה ברירה) אצל הזקנה במכולת. מזיעה מרוב התרוצצויות עליתי אל הטיולית, ונסענו.
הצד הזה של הגבול לא באמת היה שונה מהצד הפרואני. ובכל זאת, משהו בגוונים של הירוק, בצורה של ההרים, הדהים אותי ביופיו. ידעתי שהגעתי לארץ חדשה, וזה מילא אותי באופטימיות.
הטיולית מגיעה לעיירה בשם זומבה (Zumba), שאין בה מה לעשות חוץ מלתפוס אוטובוס ליעד הבא שלכם. זה יכול להיות וילקבמבה, עיירת נופש שהרבה נתקעים בה בגלל הסוסים, המעיינות החמים וההוסטלים הטובים; זה יכול להיות לוחה (Loja), שאמור להיות בה פארק טבע מעניין; וזה יכול להיות קואנקה (Cuenca)- העיר השלישית בגודלה באקוודור, שיש לה לא מעט מה להציע. שם נחתתי בסוף לילה של נסיעה באוטובוס, כשאני מדלגת על השתיים האחרות, שנשמעו לי קצת חרושות.
כשנסעתי דרך קואנקה, מהתחנה המרכזית לכיוון המרכז ההיסטורי של העיר, נזכרתי בקוסקו, דווקא בגלל השוני התהומי בין שתי הערים: קוסקו ה"חדשה" הייתה גיבוב של פח על בוץ, ואילו קואנקה היא פשוט עיר- צפופה במידה, גבוהה במידה, מתועשת וממונעת. כל המוניות צבועות צהוב, כך שאפשר להבחין ביניהן לבין שאר המכוניות, ולהבין שכאן יש הרבה יותר מהן מאשר בקוסקו. קואנקה היא עיר עם כסף- מה שלא יכולתי להגיד על אף עיר שראיתי בפרו.
ההוסטל שבחרתי בו מוכר ומומלץ ע"י הרבה ישראלים- Hogar Cuencano, שמנוהל ע"י סניורה נחמדה מאוד בשם מרתה. הוא נמצא במרכז ההיסטורי של העיר, במפגש הרחובות Hermano Miguel ו-Larga, אך עדיין רחוק מספיק מהפלצה דה ארמס כדי להיות זול (6 דולר ללילה לחדר יפה מאוד, שירותים ומטבח משותפים). אומנם הייתי הרוסה מהלילה, אבל השיחה עם מרתה הכניסה גם בי את האנרגיות שלה, ומצאתי את הכוח לנסוע לצ'ורדלג (Chordeleg), עיירה חמודה מלאה בחנויות אומנות ורחובות שכיף להסתובב בהם. העיירה הזו ידועה בכובעי הקש המיוחדים ומוצרי העור המיוצרים בה- אם אתם זקוקים לכובע או חגורה להמשך הטיול, או מקום לקנות מזכרות שימושיות- זה כאן. מגיעים לשם באוטובוס מהתחנה המרכזית של קואנקה- הנסיעה קצרה, ולכן האוטובוסים המקומיים הזולים מספיקים בהחלט.
למחרת בבוקר יצאתי לפארק קאחאס (Cajas, יעני "קופסאות") הסמוך, יחד עם זוג מורים צרפתים שהיו בחופשת קיץ, ובחורה שווייצרית שגרה בקיטו ולמדה ספרדית. אחיה של מרתה הדריך אותנו בנפתולי התחבורה הציבורית של העיר (באוטובוסים שבתוך העיר יש קופה אוטומטית שרק דרכה אפשר לקנות כרטיס, אז הכינו מטבעות) ונפרד ממנו כשעלינו על האוטובוס לקאחאס, בכניסה לעיר.
בקאחאס יש מספר עצום של לגונות, קטנות וגדולות, ונופים מגוונים מאוד שמתחלפים בחדות. אפשר לבחור מתוך כמה מסלולי טיול, שהארוכים שבהם אורכים יומיים ומצריכים ציוד ללינת שטח, שאת כולו עליכם לסחוב בעצמכם. המפות שמקבלים בתחנת המידע שבכניסה לפארק יעזרו לכם לבחור את המסלול המתאים, לפי כמה זמן יש לכם ומה חשוב לכם לראות. כיוון שזה היה יום אפור וגשום קצת, והראות לא הייתה אידיאלית, בחרנו במסלול הכי קל ושגרתי, מסלול מעגלי שאורכו כ-5 שעות ו-4 ק"מ. כפי שמרתה הבטיחה, היינו לבד- רק אנחנו והטבע. המים היו בצבע של פלדה, והצמחייה מסביב הייתה תערובת של צהוב, ירוק ופרחים חדשים. היו כיסים של ג'ונגל חורפי, והרבה בוץ ששיבש את השבילים ואילץ אותנו לעשות עיקופים שקיווינו שיובילו אותנו נכונה. קרה כמה פעמים שתעינו ולא ראינו שום סימון באופק לשביל שלנו, אבל המוטו היה- זה מסלול מעגלי, כמה כבר אפשר להתברבר?
![CIMG6955.JPG]()
![CIMG6948.JPG]()
![CIMG6953.JPG]()
לסיכום, קאחאס הוא פארק נפלא ומרשים שאסור להחמיץ, אולם אם אינכם לחוצים בזמן, עדיף לחכות איתו ליום שמשי ובהיר, ואז ההנאה מושלמת. ימים כאלה, אגב, הם נדירים באקוודור, שמזג האוויר בה לרוב מעונן ולח לכל אורך השנה. קו המשווה, עונה אחת. ככה זה.
בדרך חזרה לקואנקה היה לנו טרמפ ב"קמיונטה", טנדר פתוח. מקובל מאוד באקוודור לתפוס טרמפ בארגז של הטנדר. המהירות והרוח בפנים היא חוויה בפני עצמה. בערב נפגשתי עם חבריי לטיול בבית קפה שנקרא "אוסטריה", קרוב מאוד לפלצה. לא היה להם לומו סלטדו כמו בפרו, אבל היה גולאש ושטרודל ממש כמו בארץ מוצארט. זה מקום נהדר לאכול בו- אפילו להגיע סתם לבד ולשבת בחברת מפות וספרים עם קפה מצוין, שלי חסר מאוד בפרו. המרכז ההיסטורי של קואנקה נראה כולו כמו יצירה קולוניאלית, ובהתאם רוב הפאבים והמסעדות שבו- מערביים לגמרי, משככים קצת את הגעגועים הביתה.
חבריי האירופאים פרשו לישון אחרי הארוחה, ואני ניצלתי מגורל דומה בזכות הבן (החתיך, ההורס!) של הסניורה, שלקח אותי למועדון סלסה חף מתיירים (דבר נדיר בעיר הזו). ראיתי איך מסביבי רוקדים אנשים בני כל הגילאים, מקצוענים וחובבנים, שהמוזיקה והצעדים זורמים בהם מגיל אפס. באקוודור רוקדים באהבה, והרגשתי כל כך שייכת, כאילו כל האנשים שם חיבקו אותי ואישרו שבעצם אנחנו מאוד דומים. זה היה אחד הערבים הכי מוצלחים של הטיול, אבל מבט בלוח השנה באותו לילה הזכיר לי שפשוט אין לי זמן להיתקע. בבוקר הרמתי את המוצ'ילה ונסעתי לבניוס.
רשימות שדה: מסתבר שיש קפה טוב בדרום אמריקה, אבל אין כמו הקפה שהם מייצאים.
