סיינה בלי מפה

הדרך שלנו לסיינה התחילה, כזכור, במדינת פרוג'ה, באזור טרני-ספולטו.
כדי להגיע לסיינה קיימות שתי אפשרויות מרכזיות: האחת, לחתוך כמה שיותר מוקדם לאוטוסטרדת A1 ולהמשיך איתה דוח צפונה, או לבחור בדרך הכפרית-משהו שמתחילה בכביש SS75, ועוברת דרך פרוג'ה ואגם טרסימאנו העצום. מדובר בנסיעה של פחות מ-200 ק"מ בכבישים ראשיים בשני המקרים, שללא עצירות לוקחת כשעתיים וחצי. ההבדל? A1 הוא כביש אגרה, ולא צריך לחשוב בכלל כשנוסעים בו.

 אנחנו בחרנו ב-A1, גם כי העדפנו בשלב זה לא להתעסק עם הקפריזות של "דבי", הGPS הבריטית שלנו. החלק הנחמד הוא דווקא כשיורדים מA1 סוף סוף, ומתחילים לנסוע לכיוון סיינה בכבישים המסומנים SS- שפירושם כבישים ראשיים בתוך אותה מדינה, אך לא אוטוסטרדות. הכביש הזה עבר בהמון עיירות קטנות בדרך, עלה וירד וחשף נופים וגבעות ושדות. כיוון שהצטיידנו מבעוד מועד בסופרמרקט בספולטו (רשת COOP, או קו-אופ, שיש בה בערך הכול) בכל מה שהיה למעדנייה להציע, יכולנו לרדת לכביש צדדי בהחלטה של רגע ולהפוך את הקלישאה למציאות. אגב, יין איטלקי טעים גם בכוסות חד פעמיות.





 שבעים ומרוצים המשכנו בנסיעה, כשהתחנה הראשונה שלנו, כרגיל, הייתה המלון. גם הפעם מדובר היה במלון בקצה של הקצה של העיר, בשם ILL PETTIROSSO, או באיטלקית "אדום החזה". בד אנד ברקפסט קטן, עם 4 חדרים בסך הכול, שנמצאים בתוך מבנה שכולו אבן כפרית ומעוצבים בחמימות. הגענו בשעות הצהרים, והיינו צריכים לחכות לא מעט זמן עד שהגיע האחראי (סייסטה, אתם יודעים). אבל מה- הנוף המקסים מהחלון כולל את פאתי העיר אבל בעיקר את הירוק הטוסקני שמסביב, וסוף סוף קיבלנו גם מטבחון בו יכולנו לבשל. אה, וחדר האמבטיה הכי טוב שהיה בטיול. הנה החדר:



 בלי להשתהות יותר מדי לקחנו את האוטו, ולפי הוראות הצוות-של-איש-אחד של המלון, ומצויידים במפה בשחור-לבן של סיינה, יצאנו לתור אותה. חנינו קרוב לאיצטדיון ונכנסנו למרכז ההיסטורי דרך שדרות טוצי (TOZZI). את הכניסה מאוד קל לזהות, לפי האופנועים הרבים מספור המסודרים שם בכיכר.



 יש משהו מיוחד בסיינה, שקשה להסביר במילים. היא לא רומא, היא לא מה שעולה בראש כשמדמיינים את טוסקנה שסיינה היא בירתה. אז אולי אסביר בתמונות, ובקצת מילים:



 ה"קמפו" של סיינה, הכיכר המפורסמת שעדיין נערכים בה מירוצי סוסים 3 ימים בשנה, לא דומה לשום כיכר אחרת- לא בצורתה ולא באווירה שלה. היא לא מסודרת סביב איזה מונומנט מרכזי, ולא הומה כמו המדרגות הספרדיות ברומא. היא כל-כולה סתלבט וחבר'ה, בין אם אתם מקומיים או תיירים. ראינו שם חבורת בנות-עשרה שחגגו יומולדת עם שמלות ובלונים, זוגות, צליינים, משפחות, צעירים וזקנים, וכולם הרגישו נוח מספיק לשבת על המרצפות או אפילו לשכב פרקדן ולחכות לקרני שמש אחר הצהרים שיעשו את שלהן. אז נכון, בתי הקפה מסביב הם כנראה הכי פלצניין בסיינה, והשלט אומר שאסור לשכב, אבל... למי אכפת?





 ואם חשקה נפשכם בגלידה שווה, הסתכלו על הצריח הגבוה. עכשיו הסתכלו לפינה השמאלית שמאחוריכם. שם.



 הפנורמה הכי טובה שתוכלו לייצר היא זו שתייצרו עם העיניים. לא עם המצלמה. מצאו לכם פינה ותהנו מהנוף ומהצלילים. כשתרצו ללכת, זה יהיה מוזר מאוד מצדכם, כי אין מקום יותר טוב מזה בעולם.



 ובכל זאת, החוצה מהקמפו. אל תסתכלו במפה, אל תחפשו שמות רחובות. פשוט תבחרו נתיב מוצל שקורץ לכם, ותלכו בו. אין לי מושג מה אתם תגלו, ואני יכולה רק לחלוק איתכם את מה שגילינו אנחנו.







 אולי גם אתם תמצאו קבוצת ילדים בני 10 שמתאמנים בלהטוטי דגלים (עם מאמנים ותופים ומדים והכול) וקהל שנאסף לצפות בהם. אולי גם אתם תגלו את חנות הממתקים שעליה חלמתם בהקיץ כל ילדותכם, ולידה- את הקפה המושלם. ואולי (קרוב לוודאי) תגיעו גם לקתדרלה...






כשיצאנו מהמרכז ההיסטורי לעת ערב, חלפנו על פני עוד כמה ילדים מחופשים לשחקני כדורגל, אוחזים דגלים ענקיים או מתופפים בתוף. העיר התכוננה לפסטיבל כלשהו, ואיכשהו זה היה לחלק מהשלווה. עמדנו והשקפנו על הירוק הטוסקני והדמדומים שיורדים עליו, כתום על ירוק, ופה ושם ציוץ ציפור. פשוט. לא צריך יותר.
חוץ מארוחת ערב. קו-אופ אקראי בתוך סיינה סיפק את כל צרכי הארוחה האיטלקית שזממנו (וגם שיעור מאלף בשקילת ירקות). דמיינו לעצמכם ניוקי בזיל הזול בשקיות של קילו, קרפצ'יו מוכן להגשה, ממרח פסטו ג'נובזה אמיתי ופרמג'נו כמו שהיא אמורה להיות. ושמנת. ופטריות פורצ'יני. אין סוף לעושר הזה, גם בסופר הכי שכונתי.
נסכם ונאמר שאחרי ארוחת ערב כזו, לא באמת מתחשק לצאת לשום מקום.

 בפרק הבא והאחרון- רומא על ספידים. הישארו עמנו!