ההפתעות נמשכות- השכם בבוקר העמסנו את התיקים, ונסענו במטרו לטרמינל של חברת האוטובוסים “גרייהאונד” ליד הטיימס סקוור. היעד- וושינגטון הבירה.
הנסיעה באוטובוס אורכת כ-4 שעות, כולל עצירה באמצע, ומחירה כ-32$. ניתן להגיע לבירה גם בטיסה או ברכבת, אבל אלו אופציות יקרות מהותית מאוטובוס, שלא חוסכות יותר מדי זמן. האוטובוסים מגיעים לתחנת יוניון, שכבר ביציאה ממנה תראו את אוטובוסי הקומתיים של סיורי התיירים.
את הלילה עשינו בדירת Airbnb של בחור נחמד בשם ראסטי. מומלצת בחום לכל מי שמעוניין להיות במרחק הליכה מגבעת הקפיטול ושאר המונומנטים. בהמלצתו אכלנו צהרים במסעדה האתיופית סידאמו (מסומנת), שם תוכלו לקבל צלחת עם אינג'רה ותבשילים ב-6$, מאפים טובים שנמכרים בחצי מחיר אחרי השעה 15:00, וקפוצ'ינו מצוין וחזק.
באופן כללי, קשה למצוא בארה”ב קפה טוב. גם באחד המקומות הנחשבים בניו-יורק עמדתי בתור ארוך בשביל קפוצ'ינו יקר (5$ אחרי מס) עם חלב שהוקצף בצורה מבישה. עצתי- אל תטרחו לחפש ואל תשלמו מחיר מופקע עבור הנחשב. הסתפקו בקפה הפילטר הפשוט של סטארבקס עם חלב או half&half, וחכו לשובכם הביתה.
אחרי הארוחה יצאנו לכיוון ה”מול”, עברנו ליד בניין הקפיטול, בית המשפט העליון, שאר מבני הצבא והממשל היפים ושורת המוזיאונים המובילה לאובליסק המנציח את ג'ורג' וושינגטון. פייר, כשמקום העבודה שלך נראה ככה, השנאה לעבודה עצמה עשויה להתעכב בחודש-חודשיים.
כשהשמש שקעה יצאנו במונית לעבר ההפתעה הבאה, שחיכתה במועדון ה”בירצ'מיר” באלכסנדריה, וירג'יניה (כל פרברי הבירה נמצאים במדינות שסביבה- וירג'יניה ומרילנד). ניחשתי שמדובר בהופעה. בעיניים עצומות הובלתי אל הבמה, ולאט-לאט צפיתי במועדון סביבי מתמלא. בקהל היו בעיקר אנשים צעירים מאוד, עד שכמה קשישים חצו את המחסום והתיישבו על כסאות לצד הבמה. מהכלים שעמדו על הבמה הבנתי שזו להקת רוק. באיחור אופנתי כבו האורות, חברי הלהקה עלו לבמה בזה אחר זה והתחילו לנגן. פתיח השיר נשמע מוכר, ובכל זאת. ואז עלה הסולן חאמד סינו לקול תשואות נלהבות, והבנתי שאני עומדת בקו הראשון לבמה בהופעה של משרוע ליילה.
הלהקה הלבנונית הזו, שפועלת משנת 2008 ומופיעה בכל רחבי העולם, שרה אך ורק בערבית. למרות זאת, היא צברה מעריצים רבים שכלל לא מבינים ערבית- אולי בגלל הצליל הרוקי והקליט של רוב השירים, אולי בגלל עושר כלי הנגינה וההשקעה בקליפים, ואולי בגלל קולו המרגש והופעתו הצבעונית של הסולן סינו, שהוא גיי מוצהר. כנראה משום כך שאל סינו באמצע ההופעה, מי בקהל אינו דובר ערבית. חצי מהקהל הריע.
מאוחר יותר סיפר סינו על ההתנכלויות שחווים כל חברי הלהקה במדינות ערב בגלל מיניותו שלו. הוא סיפר גם כי מצרים החרימה לאחרונה את הלהקה לאחר שבהופעתם הונפו דגלי גאווה. לדבריו 35 מבאי אותה הופעה נעצרו ונאסרו ע”י המשטרה המצרית. קודם לכן, בחודש יוני, החרימה גם ירדן את הלהקה על רקע מיניותו של סינו. אתה שומע וחושב, “בישראל יחבקו אותם. מירי רגב רק תקפוץ על ההזדמנות להשוויץ בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. אם אתם חושבים כמוני, אנא כתבו לי. יצרתי איתם קשר והם ישמחו לדעת.
ההופעה הייתה מרגשת ומצוינת. זו הראשונה בסיבוב הופעות שהתחיל עכשיו בארה”ב, והזקנים ליד הבמה היו ההורים של חברי הלהקה, שהגיעו לכבוד המאורע החגיגי. הנה עוד קטע, משיר ששמו “ים”. פירוש המילים הוא בערך:
הו ים, החזר לי את אחי / המים לקחו את אחי
לקחתי אותו עד הים / נתתי למים לטהר אותו
לקחתי אותו עד הים / והמים נצבעו בדמו
והדייגים אדישים, דוממים, ישנים.
אחרי ההופעה, בכוחות מחודשים, חזרנו לבירה לסמן וי על הבית הלבן ועל אנדרטת לינקולן המרשימה. עמדנו מול הנאום המפורסם של לינקולן בקרב גטיסבורג, החקוק באבן לצד פסלו הענק. המילים הזכורות לי ביותר מהנאום הזה הן שאיפתו להבטיח, “שהמתים לא מתו לשווא. שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה מחודשת של חירות”. כעת אני מנסה לחשוב האם גם כאן, בישראל, אנו צריכים לידה כזו.
נותר עוד יותר משבוע לטיול, ולמחרת בבוקר תפסנו טיסה. לאן? בפוסט הבא!
