חזרתי לקיוטו כדי לקיים הבטחה לעצמי: לראות מקום שבלעדיו לא אוכל להמשיך הלאה.
אבל לפני כן עשיתי לעצמי טובה גדולה: לקחתי מלון-מלון (APA Villa Kyoto Ekimae) שאולי מדורג 3 כוכבים, אבל תמורת 45$ תרגישו בו מאוד חשובים: יוקטה ממותגת, אמבטיה עמוקה ומיטה חלום. בקומת הקרקע שלו יש בית קפה העונה לשם Seattle's Best. התפריט בהתאם. אחרי כמה ימים בדרום הקצת פחות מפותח, הרגשתי שהרווחתי את הפינוק הזה.
אבל כמובן, זה לא סוגר רעב של ערב. 2 בלוקים צפונה נמצא סניף של רשת המסעדות Donguri, שמתמחה באוקונומיאקי. בהתאם, רוב השולחן שלפניכם הוא פלטת מתכת לוהטת עליה יניחו את המנה שלכם. אני יודעת שזה לא נראה מי יודע מה, אבל באמת שלא היה לי די מהמאכל הזה מהפעם שטעמתי אותו בסאקאטה. זה ה-soul food היפני במלוא הדרו הפשוט והמנחם.
ההזמנה בדונגורי היא באמצעות טאבלט שנמצא על השולחן, ותוכלו להרכיב את האוקונומיאקי שלכם (החל מ-400 ין) ולקבל עוד ועוד Sencha (תה ירוק) בחינם, מה שנקרא באנגלית “service”. בתמונה: סנצ'ה, תמנון ופלטה מחכים למנה העיקרית.
זהו. אוכל טוב, שינה טובה, ולדרך.
כשהייתי סטודנטית לקחתי קורס על יפן בתקופה הקלאסית, שנקראה “תקופת הייאן” על שם העיר בה הכול קרה. בעקבות הקורס חשבתי לבלות סמסטר בטוקיו או בקיוטו. שאלתי אז את המרצה שלי מה עדיף.
“קיוטו היא הייאן,” כתבה בהתלהבות. “אם את רוצה להרגיש את ההיסטוריה, אין מקום אחר.”
אז כן, ככל שזה מגיע להיסטוריה של המלוכה ביפן, קיוטו היא המקום. הארמון הקיסרי שבמרכז העיר היה מקום מושבה של משפחת המלוכה עד סוף המאה ה-19. אחרי כן מוסד הקיסרות כבר לא היה מה שהיה, ומושבו הועבר לטוקיו.
הפארק בתוכו שוכן הארמון משתרע במרחק בלוק אחד בלבד משני אתרים שכבר ביקרנו בהם: טירת ניג'ו ומוזיאון המאנגה. קו Karasuma של המטרו עוצר ב-2 תחנות שנמצאות ממש על הפארק.
אפשר להיכנס לפארק ולטייל בין הארמונות בחינם ובחופשיות (אחרי בידוק בטחוני), אבל לארמונות עצמם אין אפשרות להיכנס. ארמון סנטו (Sento), שהוא הארמון ה”משני” ששימש בעבר את הקיסרים הפורשים, משמש עד היום כביתם של בני המלוכה כאשר הם מגיעים לקיוטו. לכן ניתן לסייר בגנים שלו רק בתיאום מראש באתר של משק הבית הקיסרי. בדיוק כך.
הרשמיות הזו היא רק כדי להבטיח את פרטיותם של הנסיך והנסיכה. היופי הנעלה ביותר של הארמונות וגניהם, כאמור, פתוח לציבור בלי שום גינונים.
כמו בקאנאזאווה, גם כאן מאוד מקובל להסתובב באתרים ההיסטוריים בלבוש מסורתי. יש הרבה חנויות שמשכירות קימונו לגברים ולנשים. רובן ממוקמות בנוחיות ליד האתרים הפוטוגניים, ותמורת החל מ-3,000 ין תקבלו קימונו מלא ועזרה בלבישתו. הרשת הזו למשל מונה 20 סניפים בקיוטו וניתן להגיע ללא תיאום מראש.
אם לא בא לכם להרגיש מסורבלים, או שבא לכם ללבוש משהו שתוכלו גם לקחת הביתה, קחו את עצמכם לחנות היד השניה Harajuku-Chicago. בסניף קיוטו של הרשת הטוקיואית הזו, הקומה השנייה מוקדשת כולה לקימונו ואביזריו. הקימונו ובן-דודו היומיומי יוקטה ארוכים מאוד ומחירם מתחיל מ-10,000 ין (כ-100$). אם בא לכם משהו פחות מחייב, תוכלו למצוא פה Haori – ז'קט דק ורחב שרוולים שנלבש מעל הקימונו, ובינינו, עושה מצוין את הרושם. המחירים שלהם כאן נעים בין 1,000-5,000 ין, וחיפוש קצר יניב מציאות יפהפיות שתוכלו גם להמשיך ללבוש בבית ובחוץ ולהרגיש קצת פחות מוזרים.
ברגע שיש לכם את התלבושת המשגעת, תחנת האוטובוס של רובע גיון (Gion) היא מקום מצוין להתחיל. הרובע עצמו תיירותי מאוד, אבל השער האדום המרהיב שנמצא ממש על התחנה הוא אחד מנקודות הכניסה למקדש יסאקה (Yasaka-jinja Shrine) ולפארק מארויאמה (Maruyama) היפהפה שמקיף אותו. תוכלו לנסות להיטמע בנוף בעצמכם (ולקבל המון מחמאות על כמה שאתן יפות ואתם יפים), או ללמוד ממקצועניות אמיתיות איך להתפעל מהטבע while looking fabulous.
את אותה חבורה עליזה ממש פגשתי במרחק לא טריוויאלי משם, בהיכל הייאן (Heiyan Shrine), מקדש שמוקף גם הוא בגנים משגעים שידועים בעיקר בפריחת הדובדבן המאסיבית שלהם, בעונה כמובן. בנות יקרות, אתן פרחים ולידכן אני נינג'ה.
עוד דבר נפלא לעשות בקיוטו (בעיקר עם קימונו) הוא להשתתף בטקס תה. המיומנות הזו נתפסת כאן כמשהו שבין מדע מדויק לאומנות, ומכילה הרבה מאוד אלמנטים של זן. לטקסים יש אמנם מטרה להעמיק את הקשר בין המארח ואורחיו, אבל במהלך הטקס כמעט שאין דיבורים. עבור עורך הטקס התהליך כולו הוא סוג של מדיטציה. השלבים סדורים, לכל אביזר יש שם, לכל תנועה יש משמעות, וגם לאורחים יש תפקיד – מה להביא איתם לטקס, איך להחזיק את הספל ומה לומר.
אם תשאלו את המארחת מתי יוצא ליפנים להשתתף בטקס תה “אמיתי”, תלמדו שאלה נערכים רק במועדים מאוד מסוימים בשנה, ובעיקר לקראת השנה החדשה. בשאר השנה, תיירים מוזמנים לקבל טעימה בבתי תה “לימודיים” כמו Ju-an, שנמצא לא רחוק מתחנת קיוטו. אם תגיעו לבדכם תוכלו להצטרף לקבוצה בעלות של 2,850 ין. אם תהיו קבוצה מאורגנת של 2-5 אנשים תוכלו להזמין טקס פרטי בעלות של 8,000-6,000 ין למשתתף. ניתן להזמין מקום מראש כאן.
הטקס נמשך בערך שעה ומלווה בהסברים מאוד מפורטים. אכילת הממתק ושתיית התה (לגימה קטנה ומנומסת מכוס משותפת) הן ממש לא העיקר. זו הזדמנות לראות מקרוב את עומק ההקפדה של התרבות היפנית על פרטים ועל כוונה, ואיך במרכז העיר הצפופה נוצר אי קטן של שלווה. האם זו “חוויה בלי נשכחת” כמו שמשווקים אותה? אולי לא. אולי זה תלוי במקום. אבל סביר מאוד להניח שתצאו משם עם חשק עז לקנות את אבקת המאצ'ה ואת כל אביזרי הטקס. המארחת תשמח לספר לכם איפה היא קונה את שלה. שימו לב שאבקת מאצ'ה טהורה באיכות של טקסים מגיעה בכלים קטנטנים של 10 גרם שעולים כ-1,000 ין. מה שתמצאו בסופרים הוא לשימוש יומיומי ויכיל תה ירוק מאיכות נמוכה יותר, וכמות גדולה של סוכר ו/או אבקת חלב (מאצ'ה לאטה למיניהם).
אם זה עשה אתכם רעבים, אבל ממש רעבים, עשו לעצמכם טובה ובקרו לפחות פעם אחת בסניף של Chifaja לחוויה של יקיניקו-ככל-יכולתך. רמות המחיר השונות תלויות בזמן המוקצב לארוחה. תמורת 2,500 ין, למשל, תקבלו שעה וחצי של הזמנה ללא הגבלה מהתפריט (2,900 כולל שתיה ללא הגבלה). הבשר המעולה לסוגיו מגיע בחתיכות קטנות ודקות, ובמנות של 100 גרם, ואתם צולים אותו בעצמכם בגריל עמוק. אם זה נשמע לכם מעט, אל תדאגו. הפעמון על השולחן יבטיח תשומת לב מיידית של המלצרים. רעבים לא תצאו.
*תמונה באיכות גרועה עשויה להעיד על מפלס האלכוהול בדמה של הצלמת. ככה זה כשהקוקטיילים ללא הגבלה.
אחרי שהתאוששתם מההנגאובר של החיים, בקיוטו יש עוד אינספור ארמונות ומקדשים. אין סיכוי לראות את כולם לא בביקור אחד ולא בעשרה. אז נסתפק בתשלום של חוב אחד מהסיבוב הקודם: מקדש Higashi-Honganji, הידוע כאן בכינוי החיבה או-היגאשי-סאן (האדון המזרחי). זהו אחד משני מקדשי הונגנג'י (שם שפירושו “מנזר השבועה המקורית”) השייכים לשין-בודהיזם, הזרם הבודהיסטי המרכזי ביפן. בסיסו של הזרם היה במקור באחיו הבכור והמפואר של המקדש הזה, Nishi-Honganji. המקדש הזה, המזרחי, הוקם במצוות השוגון טוקוגאווה דווקא כדי להחליש את זרם השין על ידי פיצולו.
המבקר היום לא רואה פה שום חולשה, להיפך: המקדש קורן עוצמה שקטה וחמורה. גגות שחורים עצומים, מעוטרים בזהב פה ושם, מסתירים כליל את המבנים הכורעים תחתם. ההולך בצילם מרגיש כמו הולך לרגלי חיית ענק מסוכנת, אבל נמה.
במהלך 200 שנה נשרף המקדש עד היסוד 4 פעמים. האש לא פסחה על שני ההיכלים הקדושים, האחד מוקדש למייסד הזרם שינרן, והשני למושא הסגידה של הזרם, בודהה אמידה. בדומה למקדשים וארמונות רבים אחרים ביפן, המבנה הנוכחי קיים אולי 100 שנה, אבל מצליח לטעת את הרושם שהוא קיים הרבה, הרבה יותר.
למה המבנים האדירים והקדושים האלה נשרפו שוב ושוב? קודם כל, יש לזכור שהם עשויים ברובם הגדול מעץ – מהקירות החיצוניים, דרך דלתות ההזזה והמחיצות העשויות נייר, ועד מחצלות הטאטאמי העשויות קש. אפילו טירת ניג'ו האדירה, החסינה לפולשים מהחפיר שסביבה ועד הרצפה המצייצת שסביב מטית השוגון, הגבילה את השימוש באבן לחומותיה החיצוניות.
ההיסטוריה של יפן רצופה מלחמות פנימיות, ולכן הייתם מצפים שארמונות ומקדשים יישרפו במכוון בידי צבא אויב. אבל ההיסטוריה מראה אחרת, כי השריפות עצמן היו לרוב תאונות: אש גלויה שימשה למאור ובישול גם בתוך המבנים השבריריים. רוח עזה או רעידת אדמה (שתיהן תופעות נפוצות מאוד ביפן) פירושן דליקה מיידית. בתנאי החיים הצפופים של פשוטי העם, ההתפשטות בין הבתים העירוניים הצמודים הייתה מהירה מאוד. הצתות גם כן היו שכיחות, ולרוב נעשו על רקע פלילי. הגישה הפטליסטית של האנשים, והיעדרו של גורם מרכז למלחמה בשריפות, איפשרו לאש להשתולל ימים ארוכים, ולהגיע בעזרת הרוחות לארמונות ומקדשים שהיו מרוחקים ממקור האש, ובוודאי לא היו מטרתה.
אפשר אולי להתנחם בעובדה שהבנייה בעץ, בתוספת הימצאם של ציורים מפורטים, איפשרה שחזור מהיר ואמין. מי שלא מודע לא יחשוד שהמקדש הזה יותר צעיר מכמה בניינים ביפו או בטבריה.
אנחנו עוזבים את קיוטו בפעם השנייה (והאחרונה בינתיים) עם השיר החדש-ישן הזה בלב.
לאן? אולי לחוויה הגדולה מכולן.
