למאצ'ו פיצ'ו אפשר להגיע באחד ממסלולי הטרקים, באוטובוס מס-או-מנוס ישיר, או בשילוב של אוטובוסים מקומיים ורכבת. בחרתי בדרך האחרונה, שהתבררה כהרפתקנית לפחות כמו טרק. קניתי כרטיס רכבת בקוסקו, בתחנה שליד השוק (רצוי לקום ממש מוקדם בבוקר ולהגיע לשם כשהקופה נפתחת, אם רוצים כרטיס לרכבת שיוצאת באותו ערב), אבל כדי להגיע לרכבת עצמה הייתי צריכה לחזור לאויינטייטמבו (אם מישהו שמע על שם קיצור לעיר הזו, אשמח לדעת). לכן הגעתי לרחוב של האוטובוסים, ובעזרת כמה חזרות על "como se va a Urubamba?" הגעתי לחצר מאובקת בה נח אוטובוס ישן. קניתי כרטיס, שאלתי מתי יוצאים, וכיוון ששיערתי שחמש דקות כאן עשויות להתארך מעט, לא הסתכלתי על השעון. כשיצאנו סוף סוף לדרך, היינו אני ועוד "גרינגה" בלונדינית התיירות היחידות באוטובוס. הוא נסע לאט, אבל דרך שדות ירוקים, שמיים כחולים מאוד ונוף רחוק של הר מושלג. היה לי זמן עד הרכבת, ולכן לא נלחצתי גם כששמעתי קול פיצוץ ממש מתחת למושב שלי וכל הנוסעים ירדו בכדי שאפשר יהיה להחליף את הגלגל. אני, הגרינגה, צ'ולות שמנות, ילדים במדי כדורגל, פועלים ותיכוניסטיות- כולנו ישבנו על הדשא בשמש הצהרים, באוויר הצונן, וחיכינו בשקט. היו גם נוסעים שהמשיכו מיד ברגל, ואותם עקפנו בנסיעה משהוחלף הגלגל במהירות מפתיעה. האוטובוס חלף סוף סוף על פני ההר המושלג שבאופק, והחל להתפתל בנסיעה לתוך עמק שנהר זורם בו, ולעבר אורובמבה.
מהטרמינל הקטן והסואן שלה לקחתי טרנזיט לאויינטייטמבו. עד הרכבת העברתי את הזמן בכיכר הענקית והמטופחת של העיירה, שיש בה כמה מסעדות, מינימרקטים וחנויות מזכרות. מחוץ לכיכר, ממש על שפת הנהר בדרך שמובילה לתחנת הרכבת, יש בית קפה חמוד ששווה עצירה. אין כמו שוקו חם לסדר את הלילה הארוך שמחכה לכם.
תחנת הרכבת הייתה עמוסה- כולם נוסעים למאצ'ו פיצ'ו, תיירים ומקומיים. בינינו לבין הרציף הפריד שער נעול, שלא נראה כאילו הוא עומד להיפתח בקרוב. למרות הצפיפות רעדתי מקור בתוך הפליז (הביאו איתכם בגדים חמים מאוד, לא חשוב באיזו עונה. אחרת תהיו חולים כמוני באחד המקומות היפים בעולם). כשהשער נפתח מגיע כרטיסן ומסדר בטור את האנשים. הוא מביט בכרטיס ומכוון כל אחד לקרון אחר. התיישבתי ליד שני צעירים ברזילאים, ודיברתי איתם בספרדית עד שקלטתי ששלהם לא יותר טובה משלי, והאנגלית טובה בהרבה. כיוון שהיינו כולנו חסרי מושג באותה מידה, החלטנו לחפש יחד הוסטל באגווס קליינטס ((Aguas Calientes, העיירה למרגלות הפיצ'ו. שווה לחפש הוסטל שנמצא בפנים העיירה ולא להתפתות ל"מציקים" שמזנקים עליכם ברציף ומציעים מקומות קרוב לתחנת הרכבת או לתחנת האוטובוס ממנה עולים לאתר, כיוון שאלה יקרים ולרוב לא שווים את הכסף. ההוסטל שלנו היה באחד הרחובות הפנימיים, כמעט ריק להפתעתנו, עם חדרים גדולים שכללו מקלחות חמות, ועל רק 15 סול. הייתי מתה לזכור את שמו.
קיבלנו את הכרטיס המיוחל, ועליו נרשמה השעה שבה עלינו להתחיל לטפס. כדי להבטיח שלא כל 400 המאושרים יצטופפו יחד על הפסגה, מחלקים אותם ל"נגלות". הדרך למעלה מתחילה כשביל צר שעולה, יורד, עולה ויורד, ואז הופך למדרגות תלולות. הרגשתי זקנה בהרבה מהתיירים המבוגרים שחלפו על פניי בלבוש קליל והסבירו לי לשאוף מהאף ולנשוף מהפה. מה חשבתי לעצמי? זה בסך הכול היום הרביעי שלי בדרום אמריקה! לא יכולתי לחכות קצת? ובכלל, כמה יפה זה יכול להיות שם למעלה?
אבל עם כל ההשתאות מהפלא הזה, התחוור לי במהלך היום שלא סתם התקשיתי להירדם בלילה, ולא העייפות לבדה היא שהפכה את גופי לכבד וכואב. ניגשתי למרפאה שבכניסה לאתר וביקשתי לשכב לכמה דקות. הרופא שם קבע שיש לי חום גוף נמוך והתחלה של דלקת ריאות. אכלתי כדי לרפד את בטני לקראת שלל התרופות שנרשמו לי, למרות שיותר מכל רציתי להקיא. המסע חזרה לקוסקו לא היה קל, אבל פניה של הסניורה בפאיטיטי מילאו אותי בהקלה. ישנתי רוב אותו היום בניסיון להעביר את ההרגשה המזופתת. צפריר והאחרים חזרו בצהרים, ודאגו מאוד כשלא מצאו אותי מיד. יצאנו לאכול ב"ג'קס", מסעדה מומלצת לכל הדעות, וכששמעתי את החוויות מהרפטינג התכווצתי בתוכי. עם כל הכבוד למאצ'ו פיצ'ו, באותו הרגע הייתי מוכנה לוותר עליה לטובת שיט באפורימאק הגועש עם כמה חברים טובים.
