תחילת אוקטובר 2019, ואני סוף סוף יוצאת למסע הרגלי השנתי שלי, שאני מחכה לו כל כך.
הפעם נבחרה Wales כיעד למסע שלי – או ליתר דיוק Snowdonia National Park שבצפון ווילס.
התכנית שלי, לחצות את הפארק מדרום לצפון – מהכפר Machynlleth לעיירה Conwy, התבססה, כמעט במלואה, על המדריך The Snowdonia Way בהוצאת cicerone (החביבה עלי במיוחד).
אוקטובר הוא לא חודש אידאלי להליכה בצפון ווילס. הטמפרטורות הממוצעות – בין 13 ל- 7 מעלות צלסיוס (מקס׳-מינ׳; פחות או יותר, תלוי באיזה מקור מידע מסתכלים...) דווקא מתאימות לי מאוד, אבל 16 ימי גשם וכ- 215מ״מ בממוצע (החודש הרביעי מבחינת כמות המשקעים בשנה)… אמורים היו להרתיע אותי, אולי…
אבל, מסיבות אלו ואחרות – בחרתי דווקא במסלול הזה כשאני (חושבת שאני) מוכנה להתמודד עם האתגרים שהוא יזמן לי – והוא בהחלט זימן!
אין בעצם שביל מובנה כזה ״חוצה סנודוניה״. המדריך של סיסרון מציע שני מסלולים – ״גבוה״ ו- ״נמוך״ – פחות או יותר מקבילים, שנפגשים זה עם זה בתדירויות שונות (במרווחים שבין כמה שעות ליומיים שלמים). אך אלו מתבססים על רשת ענפה של שבילים, כבישים ודרכי עפר שעוברים בפארק – כשבפועל האפשרויות הן רבות מאוד ובאמת שכל אחד יכול לתכנן לעצמו את הדרך… אני בעצמי לא ממש נצמדתי למי מהואריאציות וכמה פעמים עשיתי שימוש בדרכים אחרות, מסיבה זו או אחרת (בד״כ תנאי השביל).
כהרגלי, בחודשים שקדמו ליציאה למסלול, חפרתי במקורות המידע ה״רגילים״ (בנוסף למדריך הנ״ל שהיווה כאמור את הבסיס למסע שלי). למדתי על הואריאנטים השונים, הפסגות שניתן לטפס עליהן, הכפרים שאפשר לבקר בהם לאורך הדרך וכו׳. לא היתה לי שום כוונה לבחור מראש במסלול מדויק זה או אחר. אני לא מוצאת לכך שום סיבה… הרבה יותר נכון לטעמי להחליט בשטח אבל עצם הלימוד מעניין ומהנה מבחינתי וכמובן שיש לו גם ערך לוגיסטי רב, במיוחד בשביל שאינו ״מובנה״.
בנוסף, ניסיתי להחליט אם לקחת אוהל או להסתמך על מקומות לינה אחרים (המגוון די עצום: אכסניות, B&B, pods, Bunkhouses, Inns, מלונות ובטח שכחתי עוד כמה). בשורה התחתונה מאוד רציתי ללכת את השביל עם אוהל – גם כי מצאתי אתרי קמפינג שמאוד קסמו לי וגם כי… פשוט ממש התחשק לי לעשות שוב שביל עם אוהל.
ככל שהתקרב מועד היציאה, ממש בימים שלפני, הבנתי שמזג האוויר הולך לאתגר אותי מאוד השנה תודות למערכת חורפית די קיצונית (אפילו בהתחשב בעונה) שהתיישבה לה באיזור ואיימה להשאר שם לאורך זמן. כך שחששות טרום-המסע שלי התגברו וההתלבטות שלי, לגבי האוהל, נמשכה עד לרגע האחרון ממש.
בסופו של דבר, למרות התחזיות, החלטתי שאני לא יכולה לוותר מראש על אוהל. ארזתי ציוד קמפינג מלא מתוך הבנה שיש סיכוי (שהתממש!) שלא ממש אשתמש בו… עם ציוד מלא (ואוכל לכ- 3 ימים, אך ללא מים) משקל התרמיל שלי הגיע לכ- 12 ק״ג – וזה אתגר שהחלטתי שאני מוכנה לקחת אותו על עצמי (תרתי משמע!).
אחרי טיסה מייגעת (למנצ׳סטר, עם איזיג׳ט) ונסיעת רכבת מהנה – מצאתי את עצמי בנקודת ההתחלה של המסע שלי, ב- Machynlleth.
היה אפור ורטוב כשצעדתי מתחנת הרכבת ברחבי הכפר הנעים ל- B&B שהזמנתי לי מבעוד מועד. אבל אני השארתי את כל הדאגות, לגבי מזג האוויר, הכשירות הגופנית שלי ומה לא (כשממש רוצים, תמיד אפשר למצוא משהו – מוצדק לגמרי – לדאוג לגביו) – מאחור. לקח לי בדיוק צעד להכנס ל state of mind שכל כך מאפיין אותי בטרקים שלי: 99% אופטימיות ו- 100% נחישות למצוא את הדרך שלי וגם להנות ממנה.
ומזל שכך, כי בימים הבאים בהחלט נזקקתי למצבורי אמונה ורזרבות של חיוביות…
-
