אחרי לילה ערב של שינה בחדר חמים על מצעים לבנים ורכים, אני קמה רעננה, אוכלת ארוחת בוקר וב- 7:45 כבר מעמיסה את התרמיל וממשיכה ללכת צפונה לאורך Loch Lomond.
ההליכה לאורך הגדה (המזרחית) של האגם היא כולה הליכת יער. אבל היא לא חסרה גיוון לחלוטין. לעיתים השביל עובר קרוב מאוד לאגם או נפתח ומאפשר נופים אל המים. בקטעים אחרים השביל עובר עמוק יותר ביער ואין נוף. גם היער משנה אופי פה ושם – הוא מחטני עם קרקע חשופה למדי לפעמים ודליל ומלא שרכים פעמים אחרות. במקומות שהעצים גבוהים וצפופים השביל הוא מעט חשוך וכשהיער יותר נמוך ופתוח – יש הרבה אור.
מזג האוויר הוא אפור בכיוונים מסוימים ושימשי בכיוונים אחרים. בסה”כ מדובר בהליכת בוקר שלווה ונעימה מאוד.
בקטע יער צפוף וחשוך כזה, אני מבהילה ארבעה deers שמגיחים מולי על השביל, כ- 20 מטרים ממני. בגלל שאני הולכת לבד ובשקט ובגלל עיקול בשביל, הם לא מבחינים בי עד שאנחנו כבר קרובים ממש. אני קופאת במקום וגם הם קופאים לרגע ואז פורצים במנוסה אל תוך היער ונעלמים מהעין תוך פחות מדקה.
לאורך הגדה המזרחית של Loch Lomond יש קטע די ארוך שקיימת בו הגבלה על לינת שטח (ראו אינפורמציה בסקירה הכללית שלי של השביל). כשאני נתקלת בשלט שמציין את המקום בו מסתיימת ההגבלה, אני מתחילה ישר לתור אחרי מקומות פוטנציאליים להקמת אוהל – לא שאני מתכוונת להקים אוהל בשעות הקרובות... ומגלה שיש כמה כאלו, לא הרבה אבל נחמדים מאוד. במיוחד ליד ספסל שממוקם גבוה מעל האגם בנקודת תצפית יפה מאוד, שם אני עוצרת למנוחה של כמה דקות.
זה היום השלישי שלי בטרק, שזה יום שבו באופן מסורתי מתחיל להיות לי יותר קל. הגוף מסתגל. במיוחד אחרי שהלכתי אתמול מעט יחסית ונחתי היטב במלון ב- Rowardenan.
הבוקר שלי הוא מהיר ונמרץ, האצבעות המיובלות שלי עדיין קצת כואבות לי אבל ממש קצת וכבר אחרי 3 שעות ורבע אני מוצאת את עצמי ליד המלון מוקף המפלים ב- Inversnaid אחרי כ-12 ק”מ הליכה.
אני מורידה את התרמיל ועושה כאן הפסקה ארוכה. שותה תה חם, אוכלת קצת GORP, מסתובבת ליד המפלים.
אחרי כ- 45 דקות (ב- 11:45 בערך), נמאס לי לנוח :) אז אני מעמיסה שוב את התרמיל ויוצאת לדרך.
השביל ממשיך לאורך האגם ביער.
די מיד אחרי המלון אני פוגשת מקום חמוד שאפשר להקים בו אוהל (מסומן במפה, ללא תשתיות) וקצת אחריו השביל נכנס (אחרי מעבר בשער) לאיזור שמשומר ע”י ה- Royal Society for the Protection of Birds. הכוונה היא לשמור על חלקת היער הזו, בלתי נגועה (טבעית) ככל שניתן על מנת לשמר את מיני הציפורים (ובע”ח אחרים) שחיים במקום. בהתאם, היער כאן הוא יותר צפוף ופחות “מסודר”.
בהמשך, השביל מוסיף להשתנות והופך מאתגר – ולטעמי מעניין – יותר: במשך מספר (קטן) של קילומטרים, השביל הוא צר ומתפתל לאורך גדת האגם – עולה ויורד לסרוגין, מתמרן בתוואי הטבעי – ה”מבולגן” של השטח. יש סלעים ועצים לעקוף, שורשי עצים וענפים שיש לחמוק מהם. פה ושם יש אפילו סולמות עץ קטנים שמסייעים למעבר.
זה קטע נחמד ביותר עם נופים מאוד יפים שמהווה אתנחתא, מאוד מבורכת, להליכה הדי מונוטונית בשביל הנוח שאפיין את הדרך עד עכשיו. פתאום הריכוז עולה (צריך לשים לב, טוב-טוב לכל צעד!), אני מתחילה קצת להזיע – זה קטע תובעני בהחלט אבל לא מסובך מידי ואני נהנת ממנו מאוד.
אני פוגשת בסבך של שיחי שרך שלוש עיזי בר ארוכות שיער. בניגוד גמור ל- deer שפגשתי בבוקר, אלו לא מתרגשות מנוכחותי יתר על המידה. הן עומדות בסבך, ראשן דחוף בתוך הצמחייה, מרוכזות באכילה, מתרחקות ממני מעט ובאיטיות רק כשאני ממש מתקרבת.
בסופו של דבר, אני מגיעה אל החלק הצפוני ממש של Loch Lomond.
השביל הוא שוב חלק ופשוט להליכה ומתחיל לטפס אל מעל לאגם, הולך ומתרחק ממנו. הנופים לאחור הם יפים מאוד והעין נמשכת לשם, באופן טבעי, במחווה של פרידה מהאגם שליווה אותי החל מאתמול בבוקר (כשהולכים ברגל, ונמצאים נפשית ופיזית עמוק בתוך שביל, יום וחצי מרגישים, לפחות לי, כמו הרבה יותר זמן). אבל במקביל, אני מתחילה להתבונן גם בעולם החדש שאליו אני נכנסת – פתאום זה לא רק אגם ויער אלה גם הרים שבולטים בעיקר מימין (מזרח) ולפנים (צפון).
השמים בינתיים נצבעו באפור ושוב מטפטף פה ושם. השביל נעשה בוצי מאוד במקטעים מסוימים.
גם בשיא הגובה לא רואים הרחק מספיק כדי לזהות את קצהו הדרומי של Loch Lomond (הקצה ממנו הגעתי) ולבסוף האגם נעלם מהעין...
אחרי שיא העליה, השביל ממשיך בתוך יער בעמק של נהר Falloch ודי מהר אני מגיעה ל- Beinglas Farm.
השעה היא 15:10 בערך, כבר הלכתי היום כ- 22 ק”מ אבל אני עוד לא עייפה. יש כאן אתר קמפינג מסודר (בחלקה פתוחה, על משטח דשא) וגם בקתות ואכסנייה. יש את כל ה- facilities – שרותים, מקלחות, מסעדה (שזה אומר כמובן: פאב) ואפילו חנות קטנה. המקום נראה נחמד ונוח.
אבל אני מחליטה לעשות כאן הפסקה ארוכה, לאכול היטב, לקנות מעט מצרכים למחר בבוקר ואז להמשיך הלאה וללון איפשהו בשטח – בהמשך השביל – לאורך הנהר.
אני אוכלת המבורגר וצ’יפס – סוג של אוכל שבד”כ ממש לא מדבר אלי (ובאמת לא כזה טעים לי...), נכנסת לשרותים, ממלאה מים בפאוץ’ וגם בבקבוק, קונה בחנות בננה, אגס וחטיף סניקרס (אחלה ארוחת בוקר – תודו) ובערך ב- 16:20, אולי קצת יותר מאוחר, מעמיסה את התרמיל וממשיכה ללכת.
ההליכה היא בד”כ בשטח פתוח וכל הזמן על שביל רחב. קצת בעלייה בהתחלה אבל תמיד במתינות. מצד שמאל מתפתל לו הנהר השחור שהוא בדר”כ מרוחק מעט מהשביל אבל לפעמים ממש סמוך אליו. מהעבר השני של הנהר עובר כביש (A82) ושומעים לפעמים את כלי הרכב (אבל לא במידה שמפריעה מאוד, בד”כ).
מי הנהר זורמים במרץ ויש פה ושם מפלונים קטנים ויפים (לפעמים צריך לסור לשנייה מהשביל כדי לראות אותם), עוברים אי אלו שערי בקר – בסה”כ הליכה פסטורלית וקלה. אני הולכת עכשיו יותר לאט מאשר בבוקר, הגוף באופן טבעי משנה הילוך בחלק האחרון של היום.
לצד הנהר יש פה ושם חלקות דשא שטוחות למדי ובחלקה אחת כזו – מרוחקת קצת מהשביל – אני רואה שמישהו הקים אוהל (בקטע שדי קרוב ל- Beinglas Farm, אני חייבת לציין...). זה משמח אותי כי אני מתכננת לעשות בדיוק אותו דבר, ואני הולכת ככה שעה ארוכה בלי טיפה של דאגה בלב. אני נושאת את הבית שלי על הגב יחד עם כל הדברים שאצטרך כדי לבלות את הלילה בשטח. אני צועדת כולי מלאת שמחה על הגמישות הרבה שהאוהל שלי מאפשר לי.
בסביבות השעה 17:30 (פחות או יותר), אני מחליטה שהגיע הזמן להתחיל לנסות לאתר מקום להקים בו את האוהל. זה לא שכבר מתחשק לי לעצור, אבל אני יודעת (מעיון במפה) שכשאפרד מהנהר (אחרי חצייה של הכביש) אתחיל לטפס בתוואי חשוף ופחות שטוח. אני יודעת שאני קרובה לשם אז אני מתחילה לבדוק את מרבצי העשב שאני מזהה לצד השביל (הנהר זורם עכשיו מימיני אחרי שחציתי אותו בסמוך למבנים של חווה מבודדת). מהר מאוד אני מבינה ש... מה שרואים מכאן – לא רואים משם :)
מתחת לכל כר עשב לכאורה שטוח האדמה היא בוצית מאוד – לעיתים ממש מוצפת – ומלאה בורות (לפעמים לא קטנים כלל). גם השביל – שהיה קודם לכן רחב – ויכול (במקרה “חרום”) לשמש משטח ישר – הוא כמובן צר עכשיו. מיותר לציין שגם מזג האוויר תורם את חלקו להסתבכות העלילה – כשבשלב כלשהו מתחיל לטפטף.
אני חוצה את הכביש... עטופה בציוד הגשם שלי, אני מטפסת בשביל בכיוון צפון מזרח, בשטח חקלאי מרובה כבשים. אני הולכת עכשיו מהר, כבר רוצה למצוא מקום ראוי לאוהל שלי. השביל בוצי מאוד, לפעמים מוצף, וכל ירידה שלי ממנו כדי לבדוק איזו חלקה פוטנציאלית רק מורחת את הנעליים והמכנסיים שלי בבוץ. עכשיו האדמה גם מלאה בחרא של כבשים בכמויות (סליחה על השימוש הבוטא בשפה – זה מאוד ראוי לסיטואציה, אני מבטיחה!).
השעה עוד לא שבע אבל היא מתקרבת לשם במהירות והשמיים אפורים כ”כ שברור לי שיחשיך היום מוקדם, למעשה כבר עכשיו (בערך 6:30) די חשוך.
אני עוצרת, פותחת מפה, אני יודעת שהעייירה Crianlarich קרובה לשביל קצת הלאה (סטייה של כקילומטר מהשביל במורד יער ולפי המפה שלי – יש שביל). אני כבר רואה את היער מולי, אז יש לי אלטרנטיבה סבירה לגמרי - אני מרגיעה את עצמי, וממשיכה ללכת כשפנס הראש שלי כבר על הצוואר (שביל ביער, גם אם קצר, ב- 7 בערב בסקוטלנד בסוף ספטמבר – כבר יכול להיות ממש חשוך).
כמה דקות לפני השעה שבע, אני מגיעה לקצה היער, עוברת שער בקר ומגיעה לפיצול. ימינה ל- Crianlarich ושמאלה – המשך השביל (בכיוון צפון-מערב). אבל את העין שלי מושכת חלקה רחבה למדי ושטוחה כמעט לגמרי של אדמה (בלי הרבה עשב) – רק עשרה מטרים מהשביל, ממש על גבול היער!
המוח שלי עושה סוויטץ’ כ”כ מהיר שגם עכשיו אני לא מצליחה לזכור את הרגע שבו הבנתי, וקיבלתי את ההחלטה, שאני לא ממשיכה לעיירה אלא הולכת להקים שם את האוהל שלי – ממש שם! מ- mode של – “קדימה ליער ואל העיירה” אני מוצאת את עצמי – ממש בתוך שניות – עם התרמיל (עטוף בכיסוי הגשם שלו) על הקרקע ומקימה את האוהל עם פנס ראש דולק.
מיותר לציין שבחיים לא הקמתי אוהל בתחושת דחיפות שכזו – כשהשמים נוזלים עליי ורוח נושבת וכבר כמעט חשוך לגמרי. אני חושבת שבתוך 15 דקות, לכל היותר, כל הציוד (שהצלחתי להשאיר יבש!) כבר היה בתוך האוהל (שהצלחתי לשמור ממש יבש ודי נקי מבפנים!) בעוד אני מבצעת הידוקים אחרונים לרצועות, בודקת את היתדות ואז עוד זוכרת לחלוץ את הנעליים ולהוריד את המכנסיים (שהיו קצת רטובות ומאוד מרוחות בבוץ) והפונצ’ו לפני שאני צוללת לתוך האוהל היבש והנקי (יחסית) שלי וסוגרת מאחורי את שתי השכבות.
במעבר חד ממצב של ריכוז ואפילו מידה קטנה של מתח שליוו אותי בשעה האחרונה – אני פתאום יושבת על המזרון שלי, מוגנת מהגשם (שאולי שתי דקות אח”כ הפך להיות ממש חזק!!!) והרוח – בתוך ה”בית” הקטן שלי. ברגע הראשון אני מרגישה אפילו קצת המומה. אח”כ אני פורצת בצחוק – של הקלה וגם מעצם הסיטואציה המגוחכת...
זהו, הסתיים לו כך ברגע יום רב אתגרים. אני חונה על הקילומטר ה- 75 של ה- West Highland Way (הלכתי היום כ- 32ק”מ!) בתוך האוהל הקטן שלי. יורד גשם, יש רוח, אני לבד בשטח (ולא ראיתי אדם מאז עזבתי את Beinglas Farm לפני כשלוש שעות). אני מוגנת רק ע”י יריעה די דקה של בד, אבל מישום מה אני מרגישה שלווה כזו שאי אפשר להסביר...
