שביל-צליינים? אני???
כבר מזמן הגעתי למסקנה שכמעט כל שביל מתאים לי. אני נהנית להיות בחוץ, בטבע - ופשוט ללכת. עם תרמיל על הגב ומקלות בידיים - כמעט כל תוואי וסוג נוף מעניין ומלהיב אותי.
יחד עם זאת, יש לי העדפה ברורה לשבילים אלפיניים, גבוהים והרריים; למינימום מגע עם ציביליזציה; כמה שפחות מקטעי כביש; ומיעוט יחסי של מטיילים אחרים. נוף הוא כנראה האלמנט הכי משמעותי מבחינתי בבחירת שביל. יש בהחלט שבילים ש״על הנייר״ מלהיבים אותי יותר מאחרים. בנוסף, אני מנסה, עד כמה שאפשר, לתת עדיפות לשבילים היותר קשים. אלו שכנראה לא אוכל ללכת בעתיד…
שבילי צליינים (Pilgrimages), כהכללה כמובן, נחשבים להמוניים, משיקים לציביליזציה, נותנים פחות דגש לנוף והם פחות מאתגרים מבחינת תוואי ההליכה. ההיבט הדתי שלהם - רחוק ממני אלפי שנות אור. יחסית לשבילי הליכה ארוכים, הם פחות ׳כוס התה׳ שלי.
כך חשבתי עד לאביב 2025.
אז חשבתי.
...
בחודש נובמבר, תנועה קטנה ולגמרי שגרתית גרמה לי לכאב חד וחזק בעמוד השידרה. בתוך יומיים-שלושה הכאב התפשט למותן ומשם לאורך כל רגל שמאל עד לקצות האצבעות. כאב בלתי נסבל ממש. לא אתאר את התלאות שעברתי בארבעת השבועות הבאים…
בסופו של דבר אובחנתי עם 3 (!!!) פריצות דיסק. קיבלתי סטרואידים, שסוף-סוף הביאו הקלה מסויימת, ובמקביל התחלתי פיזיותרפיה אינטנסיבית. למזלי השיפור היה יחסית מהיר.
רק ש… לאף אחד, אורתופד או פזיותרפיסט, לא היה מושג אם אוכל שוב לצאת לטרק רגלי עם תרמיל גדול על הגב הפגום שלי… (ובכלל, מה יהיו המגבלות עלי בעתיד).
מי שמכיר אותי יודע עד כמה שבילים ארוכים הם משמעותיים עבורי. השתדלתי לדחוק את החששות והספקות ולהתרכז בעבודת השיקום. סמכתי על עצמי שאמצא את הדרך שלי לחזור לתחביב הזה שהוא התשוקה שלי בחיים.
רק בתחילת אפריל חזרתי בערך לשיגרה, עם כמה שינויים באורח החיים שיהפכו לקבועים עבורי במילא. חזרתי לצעוד כל בוקר לפני העבודה בקצב מלא מרחקים משמעותיים. תרמיל, אפילו קטן, לא העזתי לקחת.
בתחילת מאי תכננתי מסלול אופניים קצר (6 ימים) ולא מאתגר במיוחד באיטליה. טיול כזה ייבחן את המצב החדש של הגוף שלי בלי לאתגר אותו יותר מידי.
את הטרק השנתי, שעדיין לא העזתי לתכנן, ייעדתי לסוף הקיץ.
אלא שמתחת לפני השטח בעבע בי הרצון פשוט להעמיס תרמיל על הגב ולהתחיל ללכת. מעבר לכך שזה הרצון הטבעי שלי, רציתי מאוד לבדוק כבר את הגב ה"חדש" שלי.
פחות מחודש לפני שמועד החופשה הגיע, החלטתי להיכנע (או לחלופין: להקשיב) ל״גירוי״ הפנימי הזה. הארכתי את החופשה כך שעמדו לרשותי שבועיים מלאים. להליכה.
...
וכך, מצאתי את עצמי עומדת, בשעת צהריים מוקדמת של סוף אפריל, מול ה- Basilica di Santa Croce בפירנצה כשאני ערוכה ומוכנה לצאת ל- pilgrimage הראשון שלי.
המסלול שנבחר: Via di Francesco.
נראה שימים שחשבתי שיגיעו, אם בכלל, בעוד עשור לפחות - הם בעצם כבר ממש כאן ועכשיו. מצאתי עצמי נכונה ואף נרגשת לצאת למסע מסוג אחר. מסע שהוא יותר נפשי, פנימי, בוחן, רגוע; פחות ממוקד בנתוני שביל, ב׳מה שקורה בחוץ׳; פחות מסעיר - אך לא פחות משמעותי; מסע שיהווה גם סוג של בחינה ליכולות הגופניות שלי.
אני, ענבר, הייקרית - צליינית.
אבל רגע, איך התוודעתי בכלל לשביל של פרנציסקוס הקדוש?
הימים היו ימי קורונה, קיץ 2020. הסתגרתי לי בדירה הקטנה שלי, מתאבלת על ביטול התכנית לצעוד את שביל-קולורדו (בחורף, עם פרוץ המגפה, הייתי כבר בשלבי תכנון אחרונים של השביל הזה).
לא היה לי מושג מתי אזכה לצאת שוב לשביל ארוך, אבל לא הפסקתי לחקור ולחלום שבילים.
בין יתר העיסוקים שלי באותם ימים, נהגתי להשתתף בהרצאות שארגנה הוצאת מדריכי הטיולים החביבה עלי ׳cicerone׳. מכיוון שהכל מעניין אותי בתחום - לא סיננתי אף מפגש, לא משנה מה אופי השביל או נושא השיחה.
כך יצא לי להכיר את שביל הצליינות שעוקב אחר תחנות משמעותיות בחייו של הקדוש פרנציסקוס מאסיזי; המפגש שעסק בשביל הזה לא היה מהמוצלחים שבמפגשים, לטעמי כמובן, אבל ניצלתי את ההזדמנות ללמוד ולחקור קצת על השביל.
למרות שבאותה תקופה חלמתי ׳גבוה ורחוק יותר׳, השביל עורר בי לא מעט עניין. חשבתי לי, אי-אז, ש-׳אם וכאשר׳ אחליט לצאת לשביל ׳מהסוג הזה׳ - הרי שהשביל הספציפי יכול בהחלט להתאים לי. הוא פחות עמוס ויותר הררי משבילי צליינות אחרים. מהתאורים עלו איכויות נוף לא זניחות, בנוסף לנקודות עירוניות מעניינות. השביל, בוודאי יחסית למסלול צליינים, הצליח להלהיב אותי. והוא באיטליה...
ועדיין, לא באמת חשבתי אז שקצת פחות מחמש שנים מאוחר יותר אלך יותר ממחצית ממנו.
ללכת בדרכו של פרנציסקוס הקדוש: מסע רגלי בלב איטליה.
״דרך פרנציסקוס״ (Via di Francesco) הוא שביל הליכה ארוך העובר במחוזות טוסקנה, אומבריה ו-לאציו. אורך השביל כולו, כ- 500-550 ק״מ - מפירנצה לרומא.
יש לציין כי לא מדובר במסלול צליינות היסטורי, עתיק (בדומה למשל ל- Camino de Santiago המפורסם). זהו שביל מודרני, אשר תוכנן כדי לעקוב אחר תחנות חייו של ׳פרנציסקוס הקדוש׳ - מקומות בהם חי, הטיף או ביקש להתבודד. השביל לכן משלב משמעות היסטורית עם עומק רוחני (דתי במקור).
עבורי, זו פשוט הזמנה להתחבר לנופים שהעניקו השראה למסרים של שלום, פשטות וענווה שאפיינו את פרנציסקוס, להבנתי. וכאמור - גם בחינה עדינה יחסית של מצבי הגופני.
המסלול עובר לאורך רכס הרי האפנינים (Apennine Mountains) - רכס ההרים המרכזי של איטליה (״the spine of Italy״). השביל אינו עובר בגבהים מרשימים במיוחד, בוודאי לא לפי סטנדרטים אלפיניים, אבל הוא מסלול הררי ותובעני למדי מבחינה פיזית - עם הפרשי גבהים משמעותיים.
בדרך חוצים מגוון של נופים ומקומות ישוב: מהקסם הרנסנסי של פירנצה המהממת, דרך יערות עצומים של (בין היתר) אלון ואשוח, גבעות מוריקות, כרמים, מטעי זיתים, כפרים מימי הביניים ומנזרים וכנסיות לרוב ועד להדר של רומא עמוסת ההיסטוריה (אליה לא אגיע במסע הזה).
...
עמדו לרשותי שבועיים, בסוף אפריל - תחילת מאי. בחרתי ללכת בין פירנצה לאסיסי. יצאתי לדרך לבדי, כהרגלי, ועם תרמיל שהיה קל ככל שהצלחתי.
לתכנון, השתמשתי, באופן כמעט בלעדי, במהדורה ישנה של הספר המצויין הזה.
(בפוסט סיכום אתן עוד דגשים, מסקנות וטיפים).
המשך בפוסט הבא...
