אחרי שביליתי ערב רגוע ומהנה במיוחד במחנה הקטן שלי ליד אגם Yellow Belly (אי שם בהרי Sawtooth של מדינת איידהו) הגיע הלילה.
מכיוון שישנתי מעט מאוד בלילה הקודם, קמתי מוקדם, התרוצצתי ל״השלמות״ בעיר Boise בחצי הראשון של היום - ואז נהגתי כמה שעות ״טובות״ עד ל- trailhead שלי, ואף הספקתי ללכת קצת - עד לכאן, הייתי עייפה מאוד בערב וחשבתי שארדם מהר.
אז חשבתי...
במשך שעות התהפכתי והתפתלתי לי באוהל. פתחתי וסגרתי את השק״ש. יצאתי לעשות פיפי. הדלקתי שוב את פנס הראש וקראתי קצת ואז סגרתי את האור וניסיתי שוב לישון.
ניסיתי את כל התנוחות האפשריות אבל שום תנוחה לא היתה נוחה לי ולא הצלחתי להרדם.
בנוסף היה קר! כמה פעמים במהלך הלילה הוספתי שכבה, תחתונה או עליונה (כובע פליס, גרביים חמות, עוד גופיה ארוכה, טייץ).
בסופו של דבר, בסביבות השעה 4 (!!!) לפנות בוקר - סגרתי את השק״ש עד למעלה (כולל כיווץ הכובע) כשאני ״חונטת״ את עצמי לגמרי (תחושה שאני שונאת במיוחד).
דווקא אז הצלחתי סוף סוף להרדם.
פתאום התעוררתי וכשהורדתי את כובע הפליס שלי (שאני ישנה איתו כשהוא מכסה את העיניים) - ראיתי שכבר אור בחוץ. השעה היתה 6:30.
שעתיים וחצי שינה זה ממש מעט - אבל במהלך הלילה היה לי ספק גדול אם אצליח להרדם בכלל, אז הייתי שמחה מאוד לגלות שבכל זאת ישנתי.
עוד יותר שמחתי לגלות שהאגם שלצידו ישנתי צבוע בשעת בוקר זו בצבעים יפים, יפים.
הללו מילאו אותי באנרגיה ואני מיהרתי לקום ולהתארגן.
בדכ כשאני לנה בשטח באוהל אני אוהבת לשתות תה חם בבוקר ואחכ לאכול דייסה. ורק אז להתחיל ללכת.
הבוקר לא היתה לי הסבלנות להרתיח מים ולהתחיל להכין ארוחה חמה. גם לא היה לי חשק להכניס לגוף משהו כבד. אז קיפלתי בזריזות את המחנה והתחלתי ללכת, כשאני שותה מים ואוכלת חטיף תוך כדי הליכה.
השעה היתה קרובה ל 7:30, אני חושבת, כשהתחלתי ללכת.
אחרי כרבע שעה חזרתי לפיצול השביל שעולה מאגם Pettit (לצידו ה- trailhead שלי) - הפעם פניתי מערבה, ע״פ השילוט לכיוון אגם Toxaway (אף כי אני לא תכננתי להגיע אליו היום).
המקטע הראשון היה המשכו של השביל מאתמול - בתוך יער מעט מאובק, עם מעט נופים פתוחים, שוב במגמת עלייה מתונה.
האלמנט המהנה בקטע הזה היה נחל צלול ונחמד שליווה אותי כמעט כל הזמן. אל הערוץ הראשי הצטרפו מידי פעם יובלים צדדיים, פה ושם קיפץ מפלון בין הסלעים.
השביל הזה מצטיין בשרשרת האגמים שלו ובנופי הרים מחודדים. אני ידעתי שאלו יופיעו בקרוב, כשאצבור גובה והנוף יפתח סוף סוף. אז הלכתי די במרץ, כשאני עוצרת רק כדי להוריד את הגופיה הארוכה שלבשתי בבוקר (שהיה עדיין קר) על החולצה המנדפת הקצרה איתה המשכתי ללכת.
ממש לפני שהגעתי לאגם הראשון - שנקרא Farley, היה מקטעעם עלייה מעט יותר חדה, בנוף פתוח. ממולי באו 3 גברים צעירים עם תרמילים גדולים. החלפנו ברכות שלום אבל לא התעקבנו לדבר. הם המשיכו בירידה ואני המשכתי לטפס. בעודם חולפים על פני, נשמעה ״צווחה״ של עוף דורס כלשהו. ארבעתינו נעצרנו והבטנו לשמים - וכשהם התחילו לדבר זה עם זה, שמתי לב ש... הם מדברים בעיברית!
משעשע למדי שהאנשים הראשונים שאני פוגשת ביום השני שלי בהרי ה- Sawtooth באיידהו הרחוקה הם ישראלים (גם אם כאלו שמתגוררים בארה״ב).
השביל לא מגיע עד לשפת אגם Farley, הוא עובר מעט מעליו. מכיוון שהשביל שיורד לאגם נראה קצר אך די תלול - החלטתי להתעצל ולא לרדת לאגם (בעיקר כדי לחסוך לי עלייה תלולה אחכ).
כך שאת האגם - ירוק ויפיפה, מוקף עצים - ראיתי רק מלמעלה.
פאוץ׳ המים שלי התרוקן כבר בשלב זה (מכיוון שהמסלול עשיר במקורות מים, בחרתי לסחוב מעט מים בפאוץ׳ בכל רגע נתון, כדי לצמצם משקל על הגב).
מעט אחרי פיצול השביל לאגם, מצאתי נק׳ סמוכה לשביל שבה זרם נחלון עירני. הסרתי את התרמיל והתיישבתי בצל לשתייה ולמנוחה, ואחרי ששתיתי (ישירות מהפילטר) גם סיננתי מעט מים אל תוך הפאוץ׳.
בעודי יושבת שם פגשתי אישה עם תרמילון קטנטן שיצאה לרוץ את השביל, ביחד עם הכלב שלה, ביום אחד. אמנם ללא ההרחבות (המשמעותיות) שאני עשיתי למסלול... אבל עדיין מדובר במרחק ובהפרשי גובה לא זניחים בכלל עבור יום אחד! (גם כשבוחרים באופציה המינימלית). האישה לא נראתה לי בכושר יוצא דופן ולא נשמעה לי בטוחה מאוד ביכולות שלה, אז אני יכולה רק לקוות שהיא (והכלבלב) צלחה את האתגר בלי סבל או פציעה...
המסלול המעגלי הידוע של האגמים Alice & Toxaway ממשיך מפה לאגם Toxaway (דרך שרשרת של אגמים קטנים) בשביל קצר ומתון למדי (משהו כמו 4 ק״מ ו- 180מ׳ עלייה - מפארלי לאמצע אגם Toxaway, שהוא גדול מאוד).
אבל ה- Sawtooth משופעים במסלולי הליכה, חלקם מאתגרים מאוד, ויש מספר לא מבוטל של שבילים שניתן להוסיף למסלול הזה כדי להאריכו.
אני בחרתי להפרד מהלופ התחתון בשביל שעולה לאגם קטן בשם Edith ולהמשיך משם למסלול שירחיק אותי מהלופ ״הנמוך״ בכמעט יום (ל- Toxaway אגיע, מ״למעלה״, רק באמצע היום מחר).
פיצול השביל לאגם אדית׳ נמצא בערך במחצית הדרך בין פארלי לטוקסאווי.
בדרך לנק׳ הפיצול פגשתי שני גברים: אלן וג׳ון. הללו הלכו שוב ושוב בשביל מערבה מאגם פארלי כשהם לא מצליחים לאתר את פיצול השביל שעולה ל- Edith. בכל פעם כשחשבו שהם כבר עברו את נקודת הפיצול - הם הסתובבו בחזרה והלכו את המקטע שוב - בכיוון ההפוך, עד לפארלי. הם עשו את זה לדבריהם כמה פעמים...
אני לעומתם, הייתי משוכנעת שלא פספסתי את נקודת הפיצול ושלמעשה עדיין לא היינו אמורים להגיע אליה (שהיא עוד מעט דרום-מערבית אלינו בשביל).
אחרי דיון קצר ובחינת המפה (שלושתינו ניווטנו בעזרת עם מפת נייר), החלטתי להוציא את הטלפון הסלולרי ממחבואו ולהחזירו לחיים - ולוודא באפליקציה (outdoor active) בה תכננתי את המסלול טרום יציאה ואליה טענתי גירסה offline שלו, שאנחנו אכן בכיוון הרצוי (אף כי הייתי די בטוחה בעצמי, לא רציתי להטעות את השניים, במידה ואני טועה).
וכך, בסיוע הטכנולוגיה מצאנו במהרה את השביל (משולט היטב- כמו כל נקודות הפיצול באיזור) שעולה לאגם Edith - התברר שאלן וג׳ון הגיעו למרחק של אולי 100-200מ׳ מנק׳ הפיצול לפני שהחליטו לחזור לאחור.
המשכנו לטפס בשלישיה.
גם מקטע השביל הזה מיוער ונהנה מנחלונים שחוצים אותו שוב ושוב אבל השיפוע משמעותי יותר עכשיו.
ליד האגם אני נפרדת מאלן ומג׳ון משום ששוב התרוקן לי פאוץ׳ המים ואני זקוקה להפסקת שתייה, ומכיוון שכבר עצרתי והורדתי תרמיל - אני מחליטה גם לאכול ולנוח.
יום ההליכה הזה אינו ארוך וההתקדמות שלי טובה, כבר עכשיו אני מבינה שאגיע לאגם הלינה המיועד שלי - Imogene Lake בשעה מאוד מוקדמת.
ישבתי לי בשקט ליד אגם אדית׳, לבדי. חפרתי בשקית האגוזים/פירות-יבשים שלי בהנאה, שתיתי מים צוננים (קל יותר לאסוף מהנחל שליד), עשיתי קצת מתיחות ונחתי לפחות חצי שעה.
לבסוף החלטתי שהגיע הזמן לקום ולהמשיך ללכת...
השביל עוקף את האגם וממשיך לטפס, בשיפוע דומה.
העצים הולכים ומתמעטים.
דווקא בשלב זה, למרות שעשיתי מנוחה ארוכה וגם אכלתי, הרגשתי מאוד מרוקנת מאנרגיה.
התחלתי להרגיש את משקל התרמיל שפתאום גם לא היה לי כל כך נוח על הגב. בנוסף, התחלתי להרגיש מעט מודאגת מהאתגר שצפוי לי בעלייה שתוביל אותי לרכס שמעל אגם אימוג׳ין.
הרכס נראה חשוף, סלעי ותלול מאוד. לא ראיתי מרחוק שביל ולא הצלחתי לזהות את נתיב העלייה.
ניסיתי להזכיר לעצמי שהייתי בסיטואציה הזו כבר כמה (וכמה) פעמים בחיי. ידעתי שכשאתקרב - אמצא את השביל. ושאם יש שם שביל - אז צעד אחר צעד אעלה בו. ויש לי המון - המון זמן (השעה היתה עדיין שעת צהרים מוקדמת).
אבל משום מה - עדיין הרגשתי מאויימת.
לבסוף הגעתי לנקודת פיצול מעל אגם אדית׳, בה פניתי ימינה (צפונה) לכיוון המדרון המאיים (משולט לאגם אימוג׳ין).
ואכן - במהרה התגלה לי שביל, די חלק וסביר לגמרי, מתפתל על הקרקע הסלעית בסדרה של זיגזגים (switchbacks).
מעודדת, פניתי מיד למלאכת כיבוש המדרון. אבל עדיין הרגשתי מאוד חסרת אנרגיה ומהר מאוד שבתי להתקשות. הזיגזגים שוברים בצורה טובה מאוד את השיפוע - אבל עדיין מדובר בהפרש גובה לא זניח בכלל. היה חם וכמעט לא היה שום מחסה. עצרתי כל כמה צעדים ממש כדי לקחת שלוק מפאוץ׳ המים שלי ולהרגיע את קצב הלב.
פתאום, ליד עץ בודד - קפץ לאמצע השביל סנאי קטנטן.
הוא נעמד על שתי רגליים אחוריות ופרץ בצווחות ואחכ קיפץ מסביבי כשהוא ממשיך ״להתלונן״ בקולי קולות.
דמיינתי לעצמי שהוא ״נוזף״ בי על המשברון המנטלי שפקד אותי, כמו מאמן שמנסה לדחוף את האתלטית שלו קדימה.
וזה עזר!
אחרי דקות ארוכות בחברת הסנאי, המשכתי לצעוד משועשעת במעלה המדרון ודי מהר מצאתי את עצמי למעלה!
התחושה היתה נפלאה אבל אני הייתי זקוקה בעיקר לצל... ומים.
כמובן שבצד השני של הרכס חיכה לי מדרון לא פחות תלול, חשוף ומתפורר מזה שצלחתי בדרך לכאן.
אבל הפעם ראיתי בבירור את השביל - סדרה ארוכה של switchbacks עגולים מאוד, וגם את היעד שלי - אגם אימוג׳ין הגדול שחיכה לי למטה, כבר ממש קרוב.
השביל במקטע הירידה היה מהונדס בצורה באמת מרשימה ואני פשוט שיחררתי מעצורים וירדתי למטה בקצב גבוה.
הרשתי לעצמי להאט רק כשהגעתי לצל העצים. וליד יובל ראשון - עוד לפני שירדתי עד חוף האגם, עצרתי לכמה דקות כדי לשתות.
עכשיו, עם היעד קרוב כל כך, כשאני בצל וליד מים - כבר הייתי רגועה לגמרי.
נותרה משימת הקמת המחנה שלי ללילה זה - שקודם לה איתור מקום מתאים לאוהל.
האגם גדול מאוד ומפורץ מאוד ורוב הקרקע שסביבו מיוערת ומסולעת. יש בו הרבה פינות טובות לאוהל אבל צריך ללכת קצת כדי לאתר אותן.
ממש בצד הדרומי של האגם - אליו מגיע השביל, יש לשון יבשה שטוחה, חולית יחסית וממש מושלמת למחנה (עם נוף נפלא). אבל חנו שם כבר שני אוהלים כשהגעתי. השטח מספיק בקלות לעוד 2-3 אוהלים אבל אני המשכתי לחפש לעצמי פינה משל עצמי.
במשך יותר מחצי שעה התהלכתי לאורך צידו המזרחי של האגם (שם עובר השביל) כשאני בודקת כל גבעה ומפרצון (השביל עולה ויורד, מתקרב ומתרחק מקו המים לסרוגין והוא לעיתים משמעותית גבוה ממנו) ומנסה למצוא את הפינה המושלמת ביותר לאוהל שלי.
פגשתי את אלן וג׳ון שהתמקמו להם על גבעה סלעית כלשהי מעלה לאגם והיה להם נוף ממש נפלא (אבל גישה די תלולה אל המים).
פרט אליהם לא ראיתי עוד אנשים.
כשהגעתי בערך ל 3/4 הדרך צפונה מהצד המרוחק של האגם, החלטתי לחזור אל החלקה הראשונה שזיהיתי - כ- 40 או 50מ׳ משני האוהלים בפינה הדרומית של האגם. התחלתי להרגיש את העייפות שוב משתלטת עלי ולא היה לי כח או סבלנות להמשיך לחפש.
הפינה ההיא היתה טובה מאוד (שטוחה וחלקה, עם סלעים ועצים שוכבים שנוח לשבת עליהם, עם גישה נוחה למים ונוף לא רע). היא אמנם די קרובה לשני האוהלים (שאת יושביהם לא ראיתי בשלב זה, הם חזרו למחנה שלהם יותר מאוחר) אבל היתה נסתרת מהם. הסיבה שפסלתי אותה בהתחלה היתה - השטח אינו נסתר מהשביל.
העייפות גרמה לי להבין שמדובר בפשרה ממש לא נוראית מבחינתי, בעיקר בהינתן הכמות הכ״כ מועטה של אנשים שמגיעים לפה, כך נראה. המיקום גם יחסוך לי הליכה מחר, מכיוון שאת היום אני מתחילה בחזרה לאחור, לפיצול השביל הקודם...
מיהרתי לחזור לאחור ולהקים את האוהל שלי בפינה הנבחרת - שמצאה חן בעיני יותר ויותר ככל ששהיתי בה. הייתי אפילו גאה בכך שהאוהל עמד הפעם ממש זקוף וישר (אני מצוידת בטיול הזה ב- zpacks plexamid המופלא. אוהל ultralight באמת משובך. התאהבתי בו מהרגע הראשון - עוד כשהקמתי אותו בבית, והוא לא אכזב אותי במהלך הטיול. קל מאוד להקים אותו - אני עושה את זה בתוך דקות בדכ אבל... יש לי כשרון להקים אותו עקום, איכשהו).
כשהאוהל עמד לקחתי מגבת וכמה בגדים נקיים וניגשתי לרחוץ באגם. היה עדיין מוקדם, בסביבות 2-3 בצהרים אני חושבת.
אלא ש... בזמן שהסתובבתי ותרתי אחר המקום המושלם לאוהל שלי, התחילה רוח חזקה. זו הביאה איתה עננים שהיו בהתחלה לבנים.
עד שחזרתי לאחור והקמתי את האוהל והתארגנתי לרחצה - מזג האוויר סביב האגם השתנה. העננים הלבנבנים נעלמו - וענני גשם אפורים, מאיימים מילאו את השמים.
בזמן שהקמתי את האוהל התחיל טפטוף שהיה קליל והפסיק כלעומת שבא. אולם כשניגשתי לקו המים, עם סנדלים ומגבת, ראיתי שבצד הצפוני המרוחק של האגם כבר מתחוללת סערה קטנה.
פתאום נשמעו כמה רעמים, שהיו הפעם קרובים, והטפטוף התחיל שוב.
חשבתי עוד לקפוץ למים, לשטיפה ממש זריזה, אבל נזכרתי שלא הכנסתי את כל הציוד לתוך האוהל לפני שירדתי לרחצה וגם לא הייתי בטוחה שסגרתי אותו (בדופן שהיא נגד גשם).
עוד אני מתלבטת - הגשם התחזק. הסערה חצתה את האגם והתיישבה ממש מעלי.
בתוך שנייה הטפטוף הפך למבול ואני רצתי לאוהל, זרקתי את מעט הציוד שהיה בחוץ פנימה וצללתי בעצמי לתוכו, כשאני סוגרת את הדופן מאחורי.
בדקות הבאות שכבתי בהנאה מרובה על הריצפה, עם כל הציוד זרוק מסביבי - והקשבתי לקולות הגשם שנקש בדפנות האוהל האהוב שלי. אחרי כמה דקות הבחנתי שהגשם הפך לברד!
זו היתה תזכורת מצוינת למזג האוויר ההפכפך שאופייני להרים גבוהים. הרי רק לפני כשעה עוד ירדתי במהירות במדרון החשוף לשמש מכיוון שזו ״צלתה״ אותי והייתי זקוקה לצל ומים. ועכשיו אני שוכבת באוהל דק הדופן שלי - כשאני עדיין יחפה, במכנס טרקים דקיק וחולצה קצרה - ובחוץ ברד...
וזה לא היה הסוף... הגשם פסק כעבור כמחצית השעה. כשהגחתי החוצה היה עדיין אפור מאוד אבל לאט, לאט התפזרו רבים מהעננים. שמים כחולים וגם שמש הופיעו בינהם. אמנם כבר לא היה חם כמו בצהרים, אבל הסערה בהחלט חלפה. חלפה כשם שבאה...
התחלה: Yellow Belly Lake
סיום: Imogene Lake
מרחק: 15~ ק״מ
הפרש גבהים: +680 / -240
זמן (ברוטו): כ- 6 שעות.
(הללו לא כוללים את ההליכה סביב אגם אימוג׳ין הגדול)
