המסע להרי רודופי (Rhodope Mountains) עובר למרגלות הרי פירין, אליהם נגיע בהמשך. אנחנו נוסעים לאט בין ההרים המיוערים ונהנים מהירוק בעיניים. כיף גדול לנסוע דרך הירוק הזה, במיוחד עכשיו, כשבישראל הכל חום ויבש.
אנחנו עוצרים לקפה קצר בבנסקו, עיירת סקי נחמדה שגם אליה עוד נשוב, וממשיכים דרך העמק המפריד בין פירין לרודופי, לאורך נהר מסטה (Mesta). לאט, לאט הדרך מתחילה לטפס להרי רודופי ואנחנו ממשיכים בה עד לכפר קטן וחביב בשם שירוקו לוקו (Shiroka Laka), הנמצא בגובה 1,200 מטר. כאן אנחנו עוצרים לארוחת ערב מוקדמת במסעדה מקומית. שירוקו לוקו (כן, למרות הכתיב השונה, ככה מבטאים את זה המקומיים) הוא בולגריה הכפרית בהתגלמותה. בשביל זה באנו. כ-600 תושבים שגרים בבתים מסורתיים הבנויים מקירות עבים צבועים לבן, הניצבים משני צידי הנהר. כל הבתים הם דו קומתיים ובנויים סביב חצרות סגורות שבמרכז כל אחת מהן מזרקת מי שתיה. הכפר משומר היטב וכיף גדול להסתובב כאן ולצוד מזכרות בחנויות המזכרות המיועדות לתיירים בולגרים. אנגלית לא תשמעו כאן.
למסעדה היחידה בכפר, יש כאן כמה בתי קפה, אבל מסעדה אמיתית רק אחת, יש שם מעניין – "פילטר אין - הדוד ג'ק" ("Filter Inn - Uncle Jack”). למרות שהמלצר מדבר כמה מילים באנגלית, הן לא מספיקות לענות על השאלה המתבקשת – איך נולד השם הזה? לא נורא, האנגלית של המלצר מספיקה כדי שנוכל להבין מה יש לאכול, ולהזמין קצת ממולאים, תבשיל בקר וסלטים מסורתיים של חציל ופלפל קלוי. אנחנו מתענגים על אוכל בולגרי מעולה במחיר מצחיק. מתחיל להסתמן שגם ה"זול" יהיה בסדר.
אחרי האוכל אנחנו עולים בכביש מתפתל, אבל ממש מתפתל, לכפר גלה (Gela) הנמצא בגובה 1,500 מ', כאן נבלה את הלילות הקרובים במלון קטן בשם המקורי – מלון פנורמה (Panorama Guest House in Gela) . נכון, זה טיפ-טיפה נדוש לקרוא למלון הנמצא על נוף מרהיב "פנורמה", אבל כאן זה ממש במקום. המלון נמצא באזור הכי גבוה של הכפר, והוא משקיף על פנורה מדהימה של הרי רודופי. באמת מלון פנורמה.
הכפר גלה הוא עוד יותר "בולגריה הכפרית" משירוקו לוקו, יש בו כ-80 תושבים העוסקים בחקלאות ובתיירות. המקום הוקם ע"י נזירים טראקים בתחילת המאה שעברה, יש בו כנסיה הנצבת על קצה ההר וצופה על נוף מדהים, ומידי שנה באוגוסט מגיעים לכאן כ-20,000 משוגעים לפסטיבל נגינה בחמת-חלילים. ראו הוזהרתם.
גם במלון פנורמה, למרות מה שהם מפרסמים בבוקינג.קום, מדברים בולגרית בלבד, הצוות פחות חביב והשירות לא משהו, אבל החדר מקסים והנוף מהמרפסת מהמם!!! אין במלון מזגנים, אבל אנחנו ב-1,500 מ', אז מי צריך מזגן???
הרי רודופי מפורסמים במסלולי הטיול המאתגרים שלהם, אז אנחנו מחליטים לעשות קטע קטן (חד יומי) ממסלול השטן (Devil's Path Ecotrail) שאורכו המלא הוא כמה עשרות ק"מ, והוא מסלול מאוד פופולרי בבולגריה. הקטע שלנו אורכו כארבעה וחצי ק"מ, והוא לוקח לנו שלוש שעות. המסלול עובר בתוך קניון עמוק, ובהמלצת המקומיים אנחנו עושים אותו בעליה, כי הירידה בסולמות כאן ממש קשה. זה מסלול סולמות וחבלים, ממש כמו המשחק, עולים בסולמות וגולשים בעזרת חבלים. כיף גדול!!!
לקראת סוף המסלול אנחנו מגיעים לגשר השטן שהוא גשר סלע טבעי גבוה ויפהפה. חלק מהסולמות כאן דורשים תפילה לאלים הבולגרים, אבל כנראה שהתפללנו היטב, כי לפחות היום הם החזיקו מעמד. אנחנו לא מבטיחים שזה ישאר ככה להרבה זמן.
טיפ– המסלול המסומן במפות גוגל (Devil's Path Ecotrail) מתחיל בצד המערבי של הקטע, ליד הכפר בורינו (Borino). יש כאן מספר מסלולים מסומנים, אבל לדברי המקומיים חלק מהמסלולים סגור עקב קריסה של סולמות. אם קראתם את הפיסקה הקודמת אתם מבינים שאחנו מאמינים להם. אפשר ללכת הלוך וחזור, אבל אם אתם רוצים ללכת כיוון אחד, בעליה, אתם צריכים להגיע לצד המזרחי של המקטע, על הכביש המוביל למערה יאגודינה. יש כאן כמה חבר'ה צעירים שיסכימו להסיע אתכם לצד השני (20 דקות נסיעה) תמורת סכום סמלי של 20 לבה לאדם, כך לא תצטרכו לחזור על עקבותיכם. למרות המחיר, זה מומלץ.
מכאן אנחנו ממשיכים לאתר שהוא אולי המפורסם ביותר בהרי רודופי - מערת יגודינה. זאת מערת נטיפים ליד העיירה יגודינה שנכללת ברשימת 100 אתרי התיירות החשובים של בולגריה. המערה פעילה ויש בה שלושה מפלסים שאורכם הכולל הוא 10.5 ק"מ (!!), והיא השלישית באורכה בבולגריה. במערה מתגוררים 11 מינים שונים של עטלפים.
המערה נמצאת בערוץ נהר בוינובסקה, הזורם בקניון מדהים שרק בשבילו שווה להגיע לכאן. אפשר להיכנס למערה רק בסיורים מאורגנים היוצאים כל שעה בין 9 בבוקר לארבע אחה"צ (טיפ- בחורף הסיורים יוצאים רק אם יש מספיק מבקרים, אז יכול להיות שתצטרכו לחכות). ההדרכה היא בבולגרית שוטפת, אבל להפתעתנו, לפני הכניסה למערה קיבלנו דפי הסבר בעברית. כן, יש כאן דפי הסבר בבולגרית, אנגלית, רוסית ועברית. אל תשאלו אותנו למה, ניסינו להבין, אבל הצוות מדבר בולגרית בלבד. במערה עצמה אסור לצלם, אז התמונות כאן לקוחות מאתר האינטרנט הרשמי של המערה.
המערה מדהימה!!! יש בה נטיפים וזקיפים מעשרות סוגים, שחלקם נדירים מאוד, כמו "עור נמר" או "פניני מערה". הסיור לוקח כשעה, ואנחנו הולכים לאורך מסלול של כק"מ וחצי בטמפרטורה של 6 מעלות !!!! בין השאר, המסלול עובר באולם ענק הנקרא "אולם חג המולד" שהפך לסוג של כנסיה ומשמש לחתונות. רק בבולגריה אפשר לחתן אנשים בשש מעלות.....
טיפ– לא לשכוח להביא משהו חם ללבוש, גם בקיץ. אנחנו שכחנו ויצאנו קפואים למרות שבחוץ היו 30 מעלות.
אנחנו חוזרים למלון שלנו אחרי ביקור קצר בעיירה סמוליאן, העיירה הארוכה בבולגריה, הנמצאת על גבול יוון. לא משהו ששווה מאמץ, אבל אכלנו ארוחה יוונית מצויינת.
לסיום הביקור שלנו ב"גלה", שהיה קצר מידי, אנחנו עולים לכנסיה הביזנטית של הכפר כי יש שם פסטיבל כלשהו, לפי מה שמספרת לנו בחורה ישראלית מירושלים שמטיילת כאן עם הבת הקטנה שלה. הכנסיה ממש נחמדה, והיא יושבת על נוף מטורף, אבל פסטיבל אין. אנחנו נהנים מהנוף, עושים סיבוב ב"גלה", שהוא באמת כפר מקסים, ויוצאים לדרך הארוכה להרי פירין.
בדרך אנחנו עוצרים באחת מתחנות הרענון הפזורות לצד הכביש. אלה תחנות שהוקמו כנראה ע"י המדינה, אך כל אחת מתוחזקת ע"י משפחה של מישהו/י המונצחים כאן. בכל תחנה כזאת יש מקור מים שהבולגרים משתמשים בהם לשתייה (לא ניסינו), סככה קטנה עם ספסלים ושולחן, ברז לנטילת ידיים ופינת בישול. בחלק מהתחנות ראינו גם גריל לצליית בשר. המקומות שראינו היו ממש נקיים, ברובם יש גם תמונות של המונצחים ופרחים טריים. נראה שמתחזקים את חלק מהמקומות הללו ברמה יומיומית. יוזמה ברוכה.
לפני שאנחנו עוזבים את הרי רודופי לטובת הרי פירין אנחנו עוצרים לביקור קצר בכפרים המסורתיים לשטן (Leshten) ו-קובאצ׳ביצה (Kovachevitsa).
לשטן הוא כפר הררי שהוקם באמצע המאה ה-19. עד אמצע המאה העשרים חיו כאן למעלה מ-100 משפחות שעסקו בעיקר בחקלאות. הבתים כאן בנויים בסגנון האדריכלי האופייני לאזור, עם מרפסות גדולות וחצרות פנימיות. קצת מזכיר את שירוקו לוקו. כיום גרים כאן מעט מאוד תושבים, וחלק גדול מהבתים שופצו ומשמשים בתי הארחה ובתי נופש לתושבי סופיה.
יש כאן גם כנסייה קטנה - "סנט פארסקבה" – שנבנתה בשנת 1837, שלידה יש בית ספר שמשמש כיום סוג של פאב/מסעדה עם מאכלים מקומיים. עדיין מוקדם לארוחה, אז אנחנו מצלמים קצת את הכפר ובעיקר את הנוף וממשיכים ל"קובצ׳ביצה".
קובצ׳ביצה גם הוא כפר הררי קטן, אבל הוא הוקם עוד במאה ה-17 ע"י פליטים שנמלטו מהשילטונות העות'מאניים בניסיון להימנע מהאיסלום שנכפה על תושבי בולגריה. המיקום המבודד ומקורות המים העצמאיים איפשרו לכפר קיום עצמאי מבודד, והוא מעולם לא היה תחת מינהל עות'מאני, מה שאיפשר לתושביו לשמר את המסורות הבולגריות.
הארכיטקטורה של הבתים מקורית וייחודית, עם שימוש רב בעץ שלא מקובל באזורים אחרים של בולגריה. גם כאן יש דגש על מרפסות גדולות וחצרות פנימיות רחבות ידיים. רוב הבתים העומדים כאן כיום נבנו במחצית השנייה של המאה ה-19, אך יש גם בתים חדשים שנבנו באותו סגנון.
הבתים החשובים כאן הם כנסיית סנט ניקולס (Sveti Nikola) שנבנתה בשנת 1847 ומגדל הפעמונים שלה - בשנת 1900; בית הספר הראשון שנוסד בשנת 1820 ומנוהל עד היום על ידי הכנסיה האורתודוקסית; ובית הספר החילוני שהוקם ב-1854 ומשמש כיום כמוזיאון
בשיאו, בתחילת המאה העשרים, גרו בכפר כאלפיים תושבים, אך כיום עומד מספרם על 30 בלבד (!!!), ורוב הבתים כאן הם בתי הארחה ובתי נופש של תושבי סופיה.
אנחנו מסיירים קצת בכפר המנומנם, ויושבים לארוחת צהריים קלה במסעדה קטנה בכפר בשם פונדק Siniya Vir. אנחנו מזמינים Kyopolou - סלט חצילים מסורתי, ו- Ljutenica - סלט פלפלים קלויים, עם סלט בולגרי, יין מקומי ופיתות חמות מהתנור. כיף גדול. פרידה ראויה מהרי רודופי שגם אליהם אנחנו מבטיחים לחזור.
עכשיו אפשר להמשיך להרי פירין ולפרק הבא.
