אנחנו קמים לבוקר אפרפר אבל נעים וחוקרים קצת את הבית של קנגו. האיש אגרן אמיתי. כל החצר מלאה גרוטאות יפניות. כלי עבודה, כלי גינון, ריהוט ושאר כל טוב. יש כאן דברים ממש יפים.
היום נעשה יום קל, הרי אנחנו אחרי 24 שעות בדרכים. לפי המלצת קנגו אנחנו מוותרים על התוכנית לנסוע באוטובוס, ונוסעים העירה עם הרכב (ממש בזהירות. כבר אמרנו שנוהגים כאן הפוך?). מתמקמים במגרש חניה ממש ליד פארק השלום, שלא הייתי מתעכב עליו אם לא היה מאוד יפני. המגרש הוא בעצם מספר עמדות חנייה שבכל אחת יש מחסום שעולה ונועל את הגלגלים של הרכב לאחר שחניתם. כדי לשחרר את הרכב, אתם מוזמנים לעמדת התשלום, מקישים את מספר החנייה ומשלמים את הסכום המופיע על הצג. לאחר התשלום, הרכב משוחרר ואתם יכולים לצאת. נשמע קל, נכון? אז זהו, שלא, כי ההוראות כתובות ביפנית בלבד. כישראלים טובים, אנחנו עומדים ליד המכונה, מחכים ליפני שיוציא את הרכב, ועושים כמוהו. אבל קודם לטיול בפארק השלום.
פארק השלום משתרע לפני חורבת הכיפה היחידה ששרדה את הפצצה שהוטלה כאן, ממש מעל גשר ה-T שבמרכז העיר, בבוקרו של ה- 6 באוגוסט 1945, בשעה 08:15, והפכה את הירושימה תוך חצי דקה לתל חרבות. כ-150 אלף, מתוך 250 אלף תושבי העיר בעת הטלת הפצצה, נהרגו. חלקם מיד עם ההפצצה, ורבים אחרים נפטרו מסיבוכי קרינה במהלך השנים.בפארק נמצא המוזיאון לזכר המלחמה, המציג המון נתונים טכניים ותמונות של נפגעים.
אנחנו מטיילים בפארק ומנסים להבין מה קרה כאן באוגוסט 1945. לא פשוט. בטח לא ליד אנדרטת הילדים, הניצבת בפינת הפארק לזכרה של הילדה סאדאקו, המסמלת את כל הילדים שנפגעו בהפצצה.
סאדאקו הייתה בת שנתיים כאשר התפוצצה הפצצה. היא שרדה את ההפצצה, אך חלתה בלוקמיה ובהיותה בת 12 נפטרה. במהלך תקופת מחלתה היא יצרה קיפולי נייר של עגורים, סמל יפני לחיים ארוכים. האמונה היפנית אומרת שאם אדם חולה יקפל אלף עגורים, האלים ייענו למשאלתו והוא יחלים. סאדאקו הספיקה לקפל 644 עגורים לפני שנפטרה. לאחר מותה החלו כל ילדי יפן לקפל עגורים לזכרה. ליד האנדרטה לא מקובל להניח פרחים, אלא שרשראות ארוכות של עגורי נייר.
בכל פינה בפארק יש אנדרטה אחרת, כי כנראה שכשנהרגים 150,000 איש, צריך הרבה אנדרטאות. במרכז הפארק עומד אוהל בנוי מאבן, שלפניו בוערת להבת השלום, שתכובה רק כאשר כל כלי הנשק האטומיים יחוסלו. באחת הפינות יש פעמון ענק, והמבקרים מוזמנים לצלצל בו למען השלום. בפינה אחרת אנדרטת הסטודנטים, עם מלאכית אבן גדולה, לזכר הסטודנטים שנפלו במלחמת העולם (קצת מתעלמים כאן מהעובדה שהם גוייסו לצבא יפן שלחם יחד עם הנצים נגד בנות הברית). זה מרגיש קצת כמו אושוויץ, אבל של יפנים. המוני קבוצות של תלמידים בטיולים מאורגנים, מגיל גן ועד תיכון, מבקרים כאן ועורכים טקסים לזכר הנספים. אנחנו מצלצלים בפעמון השלום, מכבדים את האנדרטאות השונות ולא מצליחים להבין. הירושימה בשביל היפנים זה קצת כמו פולין עבורנו, אי אפשר להסביר.
כדי להתאושש אנחנו יושבים בבית קפה קטן ליד הפארק ואוכלים ארוחת בוקר מעולה, עם קפה מצויין, ואחרי עוד קצת שיטוטים במרכז העיר אנחנו מחליטים לנסוע לגן Shukkeien. זהו גן יפני אופיני, שמצמצם את הנוף היפני לתוך גן קטן עם גבעות ועמקים, אגמים ויערות, והכל הפרופורציה יפהפיה.
הגן הוקם בשנת 1620, לאחר בניית טירת הירושימה. למרות שהוא סבל נזק כבד בהפצצה הוא שרד, ונפתח מחדש לציבור ב-1951 לאחר שיקומו. הגן שימש כמקלט לשורדי ההפצצה, ועד היום עומדת בו אנדרטה לזכר הניספים. באגמים של הגן חיים דגי קוי ענקיים, שממש מבקשים אוכל מהמבקרים. ברור שהאכלנו אותם.
במהלך שיטוטינו בגן אנחנו נתקלים בזוג יפנים בצילומי חתן-כלה. ממש כמו אצלנו, גם היפנים מצטלמים לאלבום החתונה, רק שכאן הם לבושים בגדים יפניים מסורתיים ומצטלמים עם כל מיני אביזרים. ברור שרדפנו אחריהם וצילמנו המון תמונות.
אנחנו ממשיכים למקדש Gokoku, שהוקם בשנת 1869, השנה הראשונה של שושלת Meiji, לכבד את קורבנות מלחמת "בושין". המקדש הועבר במהלך השנים מספר פעמים, עד שהוקם באתר הנוכחי שלו, בתוך טירת הירושימה (ממש מקדש נייד). מקדשי Gokoku הם מקדשי "שינטו" שהוקמו לכבד את אלה שמתו במהלך מלחמה. מקדש גוקוקו של הירושימה מכבד גם את קורבנות פצצת האטום. זהו המקדש הפופולרי ביותר בהירושימה לחגוג את ראש השנה (Hatsumode) ואת "Shichi go san sai" (חגיגה לילדים בגילאי 3, 5 ו -7). אנחנו כאן בעיקר כדי לקנות גושווין. זהו ספר קטן שהיפנים קונים באחד ממקדשי השינטו, ומחתימים אותו בחותמות מרהיבות בכל מקדש בו הם מבקרים. סוג של עליה לרגל. הגושווין שלנו מאוייר בדג קוי, ואת החותמת הראשונה אנחנו מקבלים בגוקוקו של הירושימה. נראה כמה מקדשי שינטו נאסוף במהלך הטיול.
אחרי מנוחת צהריים קצרה (מידי לטעמי) אנחנו נוסעים להירושימה אאוטלט. מרכז קניות עצום הנמצא קצת מחוץ למרכז, עם מאות חנויות, מסעדות ושעשועים (יש כאן אפילו זירת החלקה על קרח). המקום מתחיל להתכונן ל-Halloween, חג יפני מסורתי, אז הכל מקושט בדלעות ובובות מחופשות.
קצת קניות, ואנחנו מסיימים את היום באוכל הרחוב הכי מפורסם בהירושימה - אוקונומיאקי. אוקונומיאקי (על פי וויקיפדיה) היא "חביתית יפנית מתובלת המכילה מגוון מרכיבים". אוקונומי (בתרגום ממש חופשי) זה “מה שבא לך” ויאקי זה גריל. יש גרסאות שונות של אוקונומיאקי באזורים שונים ביפן, וזה של הירושימה נחשב לטוב ביותר. אחרי כרבע שעה של נסיונות סרק להסביר ליפני שמכין את האוקונומיאקי (את המלצר איבדנו כבר בשאלה – "אתה מדבר אנגלית?") מה אנחנו רוצים, הסתפקנו בלהצביע על שני ציורים אקראיים בתפריט שכולו ביפנית, וקיבלנו שני אוקונומיאקים עצומים, עם כל טוב יפן עליהם. בעזרת שפכטל (אמיתי) ומקלות אכילה ניצחנו אותם. זה אכן אוכל רחוב מעולה.
עייפים אך מאושרים אנחנו שבים למלוננו החביב. לילה טוב יפן. עד כאן היה כיף!!!
