אנחנו חוזרים לקיגלי בטיסת הבוקר משדה התעופה הקטנטן – קממבה – שנמצא ממש ליד רוסיזי. יש מכאן טיסה אחת ביום, לקיגלי, אבל אבטחה כמו בנמלי תעופה בינלאומיים. המטוס קטן - 60 מקומות, והטיסה קצרצרה - כ-20 דקות באוויר. טיפ– ממש שווה לטוס חזרה לקיגלי מכאן, זה חוסך כמעט 7 שעות נסיעה ומוסיף יום לטיול.
יאסין, המדריך שלנו להיום, מחכה לנו עם רכב ספארי מדוגם ולוקח אותנו לסיור בעיר. הוא שופע ידע ואוהב להסביר. אנחנו מתחילים בשוק קימירונקו, השוק המכורה העצום של קיגלי. יש כאן הכל - מזכרות, טקסטיל, אוכל, כלי בית וכל מה שרק תחשבו עליו. טיפ- איזור המזכרות של השוק יכול להיות קצת אינטנסיבי עבור הרגישים שבינכם, כי כולם עטים עליכם שתקנו מהם, נדחפים, מושכים לכם בידיים ומנסים כל שיטת מכירה שהם מכירים. שאר השוק ממש רגוע ונעים, אז נחנו בורחים מאזור המזכרות ומטיילים קצת בשוק. הוא ממש יפה וצבעוני וכולם חביבים ומסבירי פנים.
הפסקת קפה ב- Question Cafe – מקום שקונה את פולי הקפה מקואופרטיב נשים. הקפה מעולה והמקום ממש נעים. שווה ביקור למי שאוהב קפה טוב. טיפ– רואנדה לא ידועה בקפה שלה, הם יותר עם של שותי תה, אז אם אתם אוהבי קפה, תביאו שרוולי טייסטר צ'וייס מהבית.
מכן לאתר ההנצחה לרצח העם הטוטסי, ביקור חובה לכל מי שמגיע לרואנדה.
מרכז ההנצחה לרצח העם בקיגאלי מנציח את הרצח שהתרחש כאן ב-1994. המרכז שוכן בגיסוזי, כ-3 קילומטרים ממרכז קיגאלי והוא מהווה אנדרטה קבועה לאלו שנפלו קורבן לרצח העם ומשמש כמקום בו יכולים האבלים להתייחד עם משפחה וחברים, שאת רובם לא ניתן היה לזהות לאחר הרצח.
המרכז הוא אחד משישה אתרים כאלה הפזורים הרחבי רואנדה. אתרי הנצחה מקומיים יש כנראה בכל כפר ברואנדה. למי שלא יודע, תקציר האירועים (לרגישים מומלץ לגלג) - באפריל 1994 החלו להגיע מרואנדה דיווחים על רצח המוני ושיטתי שמתרחש במדינה. מעט מאוד נעשה ע"י העולם כדי לעצור את הרצח כי בעיני גורמים מבחוץ, זה נראה כמו אלימות אתנית מבוססת שבטים, כאשר הטוטסי הקורבנות וההוטו המבצעים. יתכן שלעולם לא ייוודע בדיוק כמה אנשים נרצחו בפועל, ההערכות נעות בין 500,000 ליותר ממיליון שנרצחו בגרזנים ומצ'טות במשך 100 ימים בלבד. הסיפורים מדברים על אלפי גופות ברחובות ובנהרות, שחלקן הגיעו עד אוגנדה.
מרכז ההנצחה נפתח בשנת 1999, והוא מתעד את רצח העם, אך גם את ההיסטוריה של רואנדה שהובילה לאירוע. שרידי נרצחים הובאו לכאן מכל רחבי קיגלי והם קבורים יחד בחלקות של 100,000.
טיפ- הביקור כאן ממש לא קל. יש כאן תיאורים מאוד גרפיים, עדויות שורדים מוקלטות והמון תמונות. חגית ומיכל ויתרו על הקומה השניה שמכילה בין השאר את "חדר הילדים". עם זאת, כמו שאמרנו, אי אפשר להבין את רואנדה בלי ביקור באתר ההנצחה.
אחרי ארוחת צהריים בקקטוס החדשה (7) עם הדר, שבאה לעשות סיכום טיול, אנחנו נוסעים לרובע ניאמיראמבו, הרובע הכי חי של קיגלי. אנחנו מבקרים בחנות ארטס אנד קראפטס של קואופרטיב נשים. יש כאן עבודות יד אופייניות במחירים ממש טובים. ברור שקנינו שטויות. אחר-כך אנחנו מטיילים קצת במדרחוב הסואן שהוקם כאן, לדברי יאסין, בזמן הקורונה. יש כאן עשרות רבות של בתי קפה ומסעדות, חנויות, והמון רואנדזים. כמעט ולא רואים כאן לבנים. למרות שהמקום עמוס וסואן, הוא מרגיש ממש נעים לביקור.
אחרי פרידה מיאסין, שגם הוא מדריך מעולה, אנחנו מסיימים את היום, והשבוע, בארוחת שישי בבית חב״ד של קיגלי, עם חצי מהקהילה הישראלית של העיר (כולל ילדים, היינו כ-40). אוכל מצויין של הרבנית דינה וצוות המטבח, שמחה ושירה, ובעיקר המון אלכוהול שהרב חיים מזרים לנו כל הערב. איך הגענו למלון אני לא ממש זוכר……
שבת שלום מקיגלי, רואנדה
