קמים לבוקר קריר אך שמשי, הצליח לנו בנושא מזג האוויר....
אחרי ארוחת בוקר מפנקת ב-Executive lounge של הילטון, אנחנו יוצאים לטיול. שנתיים, מאז הטיול הקודם של חגית לגרמניה, אני שומע על "סקסישה שוויץ". כבר התחלתי לפתח צפיות, אבל הבהירו לי שאין כאן שום דבר הקשור בסקס, זוהי "שוויץ הסקסונית", פארק עצום המשתרע מזרחית לדרזדן, ובו הרים, נהרות, כפרים ונופים מרהיבים. הפעם אנחנו בטיול רגוע, איזי ולאה אוהבים לטייל, אבל בלי טרקים, אז אנחנו נוסעים ל"בסטאי", מלון קטן בפאתי הפארק עם נקודת תצפית שממנה אפשר להשקיף על הנופים ולטייל קצת בטבע הירוק.
אנחנו עולים לתצפית על האזור, ואכן, מרהיב!! גבעות ירוקות ושיני סלע חדות, נהר האלבה זורם למרגלותינו, כפרים ציוריים נפרשים מכל צד. אכן שווייץ בלב סקסוניה הגרמנית. אנחנו צועדים לנו עם כל העם הגרמני (גם כאן חופשת לימודים, וגם כאן מחפשים מה לעשות עם הילדים) בין הגבעות ופשוט סופגים את היופי (והקרירות!!!).
כדי להגיע קצת יותר קרוב ליופי הזה, אנחנו יורדים לבקר בכפר קטנטן (כמה עשרות בתים סביב הנהר) בשם Stadt Wehlen. כפר ציורי שהדרך אליו מתפתלת בתוך היער ונפתחת רק כשמגיעים לנהר. אנחנו חונים על שפת האלבה ויוצאים לשוטט בכפר. אכן כפר חמוד. אוכלים גלידה בכיכר הראשית, מבקרים בכנסייה ומחליטים לא לשוט על האלבה כי המחירים מופרעים – משהו כמו 40 אירו לאדם לשייט של שעה וחצי. אנחנו מטיילים על גדות האלבה ונהנים מהברווזים והאווזים.
מכאן אנחנו ממשיכים למה שהולך להתברר כגולת הכותרת של היום הזה - טירת קניגשטיין (Königstein) - סלע המלך. זהו מבצר על סלע נישא מעל נהר האלבה, ששימש בעבר כבית כלא, כבית אוצרות, וכמקום נופש למלכי בוהמיה וסקסוניה. היום זהו אחד מאתרי התיירות המרכזיים האזור, ועל פי וויקיפדיה מבקרים בו כ-700,000 איש בשנה. המבצר הוקם במאה ה-13, על ידי ואצלב הראשון מבוהמיה, ובמשך מאות שנים היה ציון הגבול בין בוהמיה לסקסוניה. בשנת 1408 נכבש המבצר, בפעם היחידה בהיסטוריה ובעזרת בוגדים מבפנים, ע"י נסיך סקסוניה. המבצר ממוקם על צוק עצום על גדות נהר האלבה, וחומותיו מתנשאות 42 מטר מעל הצוק. צבא כובש יאלץ לטפס מעל 150 מטר מגובה המישור כדי לעבור את החומות. כמו שאמרתי, מלבד נסיך סקסוניה התחמן, אף צבא לא כבש את קניגשטיין מעולם, אפילו לא צבאות הברית במלחמת העולם השנייה!!!
אנחנו מטפסים אל השער ומחליטים להיכנס לביקור בטירה (10 אירו לאדם). שווה!!! זה מאמץ לא קטן, כי גם מהשער למישור החיים של הטירה זה טיפוס, אמנם בתוך מעבר מכורה, אבל בכל זאת טיפוס. אנחנו יוצאים למישור ונדהמים. זו לא טירה, זה כפר שלם. מבני מגורים, אורוות, גנים, וכל מה שצריך כדי להחזיק מעמד במצור של שנתיים לפחות, לפי המדריך שלאה ואיזי הצליחו לראיין ליד הבאר. כן, יש לטירה גם באר מים, ומערכת השאיבה המקורית עדיין עובדת ומעלה מים מעומק 152 מטר. שטח הטירה הוא כמעט 100 דונם והנוף הנשקף מחומותיה מהמם. יש כאן גם תצוגה של ממצאים מהשנים בהן הייתה פעילה – נשק ותחמושת, בגדים, כלים ויצירות אומנות. אנחנו מבלים שעה קלה בשיטוט ברחבי הטירה ובעיקר בטיול מסביב לחומות. למטה אנחנו יורדים במעלית שהותקנה כאן לנוחות הבטלנים (גרמניה או לא גרמניה).
חוזרים לדרזדן לארוחת ערב ויוצאים לטיול לילי. בכיכר סמוכה למלון אנחנו יושבים לשמוע בחור שמנגן בקסילופון את Stairway to heaven של לד זפלין. הוא ממש מוכשר ואנחנו משאירים לו טיפ. זה סוג של חופש שלא התנסינו בו. להסתובב מעיר לעיר עם כלי נגינה ולחיות מהכישרון שלך. אנחנו לא מספיק כישרוניים כנראה.
אנחנו הולכים לישון לצלילי הכרכרות החולפות מתחת לחלון שלנו. גלגלי העץ על ריצפת האבן נשמעים קצת כמו צלצולי פעמונים או פכפוך מים וזה צליל שממש כיף להירדם לקולו.
לילה טוב
