יום שישי – 6/2/2015 – הבוקר אנחנו יוצאים לבקר אצל חקלאים נוספים שמשתתפים בפרויקט. כיף לראות את השדות המסודרים, השמחה בעיניים והילדים שמתרוצצים בשדה ואוספים טבעות סימון צבעוניות. כשאני אומר אנחנו, זה אנשי פייר פלאנט וכמה מהגברים שבקבוצה, כי הבנות מחליטות ללכת לשוק המקומי. תמר, המתנדבת שלנו, מובילה את החבורה, ואת סיפורי הרכישות שבוצעו ע"י הבנות עוד יספרו בבוטג'ירה שנים רבות. זה שוק מקומי והם לא רגילים לקבוצות של קנייניות. כמובן שכולם יצאו מאושרים. הבנות קנו חצי שוק במחירים מופקעים (במונחים אתיופיים כמובן) וחזרו מאושרות מהמציאות. המוכרים יצאו לחופש.
עוד ארוחת זריזה בעיר, ואנחנו בחופש!!! נוסעים לארבמינץ. הדרך מדהימה. המון חקלאות – שדות תבואה קצורים, שדות ירקות, עצי מנגו, אבוקדו ופפאיה. בקיצור, כיף גדול. הדרך לא מאוד ארוכה, אבל עם כל התנועה על הכביש (זוכרים? חמורים, סוסים, עגלות ואנשים) זה לוקח לנו 7 שעות בלי עצירה. בעצם עם עצירונת לקפה ועוגה וניסיון עוגיות לא מוצלח של טניה, ב״וולטה", עיר קטנה על אם הדרך. בארבמינץ' מחכה לנו אנדי, או בשמו המלא - Andualem Seyoum – חמוש בחולצת פייר פלאנט וחיוך גדול. אחרי ברכת השלום אנחנו מוזמנים לארוחת ערב אצל אמא של אנדי, עם לחם ״ברוכים הבאים״ מסורתי. אמא של אנדי מברכת אותנו באמהרית, ומאחר והיום יום שישי, אנחנו עונים לה בברכת "המוציא" והשמחה רבה. ארוחת הערב מעולה. אנחנו מכירים במהלכה גם את גררה (Garre) - הגיס של אנדי - שיהיה הנהג שלנו בימים הקרובים. אחרי האוכל וההיכרויות אנחנו נוסעים למלון למבדינה. כאן נבלה את הלילה. חדרים נחמדים, די נקי (רק די, אבל זה הדרום) ולפעמים יש אפילו מים חמים במקלחת. חם כאן כי ירדנו איזה אלף מטר מבוטג'ירה ויש מלא יתושים. אמנם יש כילות, אבל רובנו לא כל כך ישנים. חוץ מיעל שיכולה לישון בכל מקום ובכל דרך. איזה כיף לה....
לילה טוב מארבמינץ'. מחר מתחיל הטיול האמיתי.
