דבלין (באירית Baile Átha Cliath, או בתרגום לעברית - "אירית שפה קשה") היא בירת אירלנד והעיר הגדולה ביותר במדינה. היא שוכנת במרכז החוף המזרחי של המדינה, בשפך נהר ליפי (Liffey). אוכלוסייתה של העיר מונה כ-600,000 נפש, והמטרופוליטן כולו - כ-1.5 מיליון. ההתייחסות הקדומה ביותר להתיישבות באזור דבלין היא בכתביו של תלמי (בשנת 140 לספירה לערך) אשר התייחס אל העיר כ"אבלנה", אבל העיר עצמה מוכרת מהמאה התשיעית. בשנים 1171-839 דבלין הייתה בירת "ממלכת דבלין" הוויקינגית, ובהמשך הנורדית-גאלית. לאחר פלישת הנורמנים במאה השתים-עשרה, החליפה דבלין את גבעת טארה הקדושה כבירתה של אירלנד, כאשר מרכז הכוח באי כולו התרכז בטירת דבלין.
במהלך המאות השבע עשרה והמאה השמונה עשרה התפתחה העיר במהירות, והפכה ל"ממלכת דבלין", העיר המרכזית באי ואחת הערים הגדולות באימפריה הבריטית, עם אוכלוסייה של יותר מ-130,000 נפש. מאז תחילת המעורבות האנגלית בענייני אירלנד, שימשה העיר כבירת האי, ומשנת 1921, שנה בה קיבלה אירלנד עצמאות, משמשת דבלין כבירת מדינת אירלנד העצמאית (תודה לוויקיפדיה).
אנחנו מתחילים את סיור הבוקר שלנו בדבלין בחציית גשר הא'פני (Ha'penny Bridge) שנמצא ממש מתחת לחלון שלנו, ונבנה ב-1816 מעל נהר ליפי. שמו מציין את המחיר שנדרש בעבר לשלם כל מי שרצה להשתמש בו. היום זה בחינם.
הגשר מוביל אותנו לטמפל בר, איזור בילויים תוסס, העמוס בלילות בצעירים חוגגים. אנחנו מגיעים לכאן ביום, כשאדי האלכוהול התנדפו, ומוצאים רובע עתיק יפהפה, עם בתים עתיקים, חנויות נחמדות, גרפיטי מעניין וכמובן בארים ומסעדות. כיף ללכת לאיבוד ברחובות הצרים מרוצפי האבן ולהציץ בבניינים העתיקים. טיפ - אם אתם מעל גיל 25, עדיף לבקר כאן ביום, כי בלילה תרגישו ממש זקנים.
ת
אנחנו ממשיכים לטירת דבלין, שהיא ברובה מהמאה ה-18, אם כי מגדל האבן העגול שלה הוא מהמאה ה-13. בטירה ממוקמים משרדים ממשלתיים שונים, אך יש בה גם דירות השרד מרהיבות, שנבנו למגורי אצילים רמי מעלה במהלך הדורות. בימים שהדירות אינם תפוסות, אפשר לבקר בהן ולהתרשם מהריהוט המהודר. אנחנו מוותרים (התור קצת ארוך לטעמנו) והולכים לבקר בגן המדהים שנמצא מאחורי הטירה. על ספריית צ'סטר ביטי הסמוכה ויתרנו, אבל אוהבי ספרים ותרבות אירית מוזמנים לבקר במקום המציג תערוכות אומנות וספרים עתיקים.
מכאן לקתדרלת כרייסט צ'רץ', שהיא שנייה בגודלה רק לקתדרלת סנט פטריק אותה נבקר בהמשך, אבל עתיקה ממנה. בכנסייה המרשימה, שבנייתה החלה בתחילת המאה ה-11, קבורים אנשי דת חשובים, ולבו של אחד מהם, הארכיבישוף של דבלין, הוצג כאן לראווה עד שנגנב בשנת 2012. נראה לנו סביר שאם לגיטימי להציג לראווה לב, לגיטימי גם לגנוב אותו.
קתדרלת פטריק הקדוש נוסדה בשנת 1191 כקתדרלה רומית קתולית, וכיום היא הקתדרלה הלאומית של הכנסייה האירית. אנחנו מחליטים להשקיע 7 אירו לאדם (המחיר לצעירים הוא 8 אירו) ונכנסים לראות את הקתדרלה המפוארת. זאת הקתדרלה הגדולה בדבלין ויש בה המון פסלים, פסיפסים, חלונות ויטראז' ודגלי אבירים. יש כאן גם עוגב מהמאה ה-19, שממש בנוי אל תוך קיר הקתדרלה. אחרי הביקור אנחנו מסתובבים קצת בפארק הסמוך שמארח עכשיו שיעור יוגה המוני. זה גן יפהפה, ויש כאן צוות של העיריה שמשקה את הדשאים והפרחים בצינור כיבוי, כי כבר כמה ימים לא ירד גשם והכל מתייבש. רק באירלנד.
אחרי הצהריים אנחנו מצטרפים לסיור חינמי (כזה שמשלמים כמה שרוצים בסוף הסיור) עם ג'ימס, מחברת Yellow Umbrella. זה סיור נושאי, שמדבר על פוליטיקה של המרד ומלחמת העצמאות האירית. הסיור מתחיל במרכז דבלין, מול בניין הדואר, שהיה המרכז של מרד הפסחא (Easter rising) בשנת 1916, מרד שדוכא במהירות ע"י הבריטים, אבל סימן את התחלת הסוף, והתאריך בו החל נחגג עד היום כיום העצמאות של אירלנד. הסיור ארך כשעתיים, ומלבד בניין הדואר, עברנו גם ליד המחט, פסל סביבתי הנמצא במרכז שדרת או'קונל, וממש לא ברור לאף אחד מה הוא אמור להביע; הפסל של צ'רלס פרנל, אחד המדינאים האירים המזוהים ביותר עם הניסיון לקבל "שלטון בית" לאירלנד (שזה מה שבעצם האירים רצו, אבל בגלל שהבריטים לא הסכימו התחיל המרד שנגמר כמו שאתם כבר יודעים), ונחשב לאחד ממבשרי העצמאות האירית.
משם המשכנו לגן הזיכרון לנופלים במאבק לעצמאות אירלנד, בו מוצב גם פסל "ילדיה של ליר" המבוסס על סיפור אירי עתיק יומין על 4 ילדים שהפכו לברבורים על ידי אמם החורגת המרושעת. הם נאלצו לחיות בצורה כזו במשך 900 שנה, לפני שחזרו לצורתם האנושית. לידתם מחדש של הילדים משמשת כאן אלגוריה ללידה מחדש של אירלנד לאחר מאות שנים של כיבוש אנגלי.
מכאן המשכנו לבית הספר של ג'ימס ג'ויס, מגדולי הסופרים האירים שאף אחד לא מצליח להבין עד היום, שנמצא ברחוב של בתי לבנים חומות עם דלתות צבעוניות. ג'ימס מסביר שהבתים נבנו לעשירי דבלין, וכל משפחה גרה בבית עם שלוש קומות והמון חדרים, אך בתקופת רעב תפוחי האדמה (1845-1851) הגיעו לכאן המוני פליטים כפריים שהצטופפו 10-15 בחדר, והפכו את השכונה לשכונת עוני. לדבריו, הסיפור המקובל שהדלתות צבועות בצבעים שונים וזוהרים כי האירים חוזרים הביתה שיכורים וככה הם יכולים למצוא את הבית בקלות, לא ממש מדוייק (טוב הוא אירי אחרי הכל), והאמת כנראה היא שבגלל הלבנים החומות כל הבתים דומים, והדלת (ולפעמים גם משקופי החלונות) הם הדרך היחידה של הדיירים לתת אופי אישי לבית. אתם מוזמנים לבחור לכם את ההסבר המתאים לכם.
תאטרון אלבי, התחנה הבאה, הוא התאטרון הלאומי של אירלנד, הוא הוקם ב-1905 ואנחנו כאן כי חלק גדול של מארגני המרד של 1916 היו שחקנים או במאים בתאטרון הזה, וכאן הם ערכו את הפגישות הסודיות שלהם כשהכינו את המרד.
אנחנו מסיימים ליד האנדרטה לג'ימס קונולי שהיה ממתנגדי השלטון הבריטי באירלנד, וממנהיגי מרד הפסחא ב-1916. הוא הוצא להורג ע"י הבריטים בשל חלקו בהתקוממות, ויש הטוענים כי הוצאתו להורג, כשהוא פצוע ואינו יכול אפילו לעמוד על רגליו, גרמה לאירים להבין שהפיתרון הוא עצמאות ולא "שילטון הבית". הוא מוגדר עד היום כמבשר העצמאות האירית.
היה סיור מעולה!!! טיפ– סיורי חינם הם רעיון מצויין, ו-Yellow Umbrellas הם חברה מעולה. מומלץ לבחור סיור נושאי, הם הכי טובים.
ארוחת ערב ולישון. מחר חוזרים הביתה.
לילה טוב מדבלין
