אנחנו מתעוררים לפני השמש, ככה זה כשהולכים לישון עם הציפורים, ויושבים במרפסת לחזות בזריחה מעל נהר רואהה. מחזה מרהיב!!! בשביל הזריחה הזאת היה שווה להגיע לכאן, סוף העולם שמאלה.....
בחלקת העשב הסמוכה לנהר רועים היפופוטמים. הם ממש מצחיקים מחוץ למיים, מתנדנדים כזה ולועסים עשב. מי היה מאמין שזאת אחת החיות הכי רצחניות באפריקה. ההיפופוטמים אחראיים (לפי וויקיפדיה) לכ-500 מקרי מוות של בני אדם בשנה. אריות אחראיים ל-250 מקרי מוות בלבד. בשעת בוקר נעימה זו ההיפופוטמים רגועים ומסביבם אימפלות וקופים יורדים למים לשתות.
חגית מרגישה ממש יותר טוב, אבל היא מוותרת על ארוחת הבוקר שמתגלית כמרשימה לא פחות מארוחת הערב. מאפים, חביתות לפי הזמנה, פירות, טוסטים ומבחר עצום של ריבות תוצרת בית. כבוד לשף.
נסטור מגיע בדיוק בזמן, אנחנו מעמיסים ציוד וארוחות צהריים ארוזות ויוצאים ליום בפארק העצום הזה. כמי שכבר ביקרו בכל הפארקים הגדולים של צפון טנזניה, אנחנו לא יכולים להגיד שזה הפארק הכי מעניין שביקרנו בו. ב"נגורונגורו" יש ריכוז חיות גבוה יותר וניתן לראות בו קרנפים שאינם מצויים ברואהה. הסרנגטי הרבה יותר גדול, ויש בו הרבה יותר עדרים של אוכלי עשב. אז מה כל כך מיוחד ברואהה? הפראיות. זה פארק הרבה יותר ראשוני. מעט מאוד מבקרים, פחות דרכים סלולות והרבה פחות פקחים, מה שמאפשר לנהגים לרדת מהשבילים הראשיים ולהגיע ממש עד מקומות המחבוא של החיות. אולי לא תראו כאן המוני חיות, אבל את אלה שכן תפגשו, תפגשו ממש מקרוב.
אחרי קצת להקות של נמיות פסים ושפני סלע, שנפוצים מאוד בפארק ולא זוכים לכבוד המגיע להם ליד החיות הגדולות, המוני אימפלות וקופים, אנחנו עוצרים ליד עדר של קודו גמלוני. זאת חיה ממש מוזרה, עם הגוף המפוספס שנראה קצת כמו גמל, הקרניים העצומות של הזכרים והמבט המבוהל משהו של הנקבות. בכל טיולי הספארי שלנו עד היום ראינו קודו יחיד, כאן יש איזה עשרים ואנחנו מבלים איתם דקות ארוכות. יפים.
עוד קצת אימפלות, זברות, ג'ירפות ואפילו פילים, אבל די מרחוק, ופתאום הרכב נעצב ונסטור לוחש - נמר. אנחנו נדרכים, ואכן לצד הדרך, 5-6 מטר מאיתנו, רובץ נמר שלם. הוא ממש לא מתרגש מאיתנו וממשיך ברחצת הבוקר. אנחנו מאושרים. סוף סוף אפשר לנצל את העדשה המכפילה של עידו ואת החצובה העצומה שאנחנו סוחבים איתנו כבר שבוע, ואנחנו לא מפסיקים לצלם. מדהים, מרהיב, מקסים, כבר אמרנו? יובל הכי מאושרת, כי הנמר הזה סוגר לה את רשימת חמשת הגדולים ה-Big Five של אפריקה – פיל, אריה, בופאלו וקרנף היא כבר ראתה, הנמר משלים את חמשת הגדולים שלה.
חצי שעה עם הנמר ו........הרכב לא מניע. מרפי במיטבו. ברור שהרכב לא יניע בדיוק כשנמר רובץ חמישה מטר מאיתנו, נכון? לא לדאוג. הנמר מאבד עניין אחרי עוד כמה דקות, ונסטור יורד בזהירות (אנחנו צופים לכל הכיוונים) ומצליח להניע את הרכב. בהפסקת הצהריים הוא גם יתקן אותו באחד הלודג'ים הקרובים, כי הלודג' שלנו נמצא כ-40 ק"מ מכאן.
נסטור יורד לשביל קטן בסבך, ונוסע לערוץ נהר מדוניה, יובל של נהר רואהה. הנהר הזה יבש כרגע, אנחנו בעיצומה של העונה היבשה, אבל כיוון שמי התהום נמצאים ממש קרוב לפני השטח, מגיעים לכאן עדרים של פילים שחופרים למים עם החדק ושותים מהם בהנאה רבה. נסטור מסביר לנו שככה הם מגיעים למים קרים שהפילים ממש אוהבים בימים חמים. ברור. גם אנחנו.
אחרי הפסקת צהריים באתר פיקניק נטוש, כי כמו שאמרנו, הקורונה ממש הרסה את התיירות כאן, נסטור מקבל טלפון מסתורי ומתחיל לנסוע. כרגיל, הוא לא אומר כלום כדי לא לייצר ציפיות, אבל הפעם מצליח לו. ליד הנהר, חלקם רובצים בתוך המים, שלושה אריות – זכר בוגר ושתי לביאות. הם קצת רחוקים, אבל מדהימים. איזו חיה מלכותית, לא לחינם הם קיבלו את מלכות החיות. הם כנראה מחכים לעדרי אוכלי העשב שמגיעים לכאן לקראת שקיעה, כדי לנסות לצוד משהו. בהצלחה לכם!!!
כבר שעת אחה"צ מאוחרת והנסיעה ללודג' אורכת כשעתיים מהנקודה בה אנחנו נמצאים, אז מתחילים לחזור. בשעה הזאת רוב החיות יורדות לנהר לשתות או חוזרות ממנו, וכיוון שאנחנו נוסעים לאורך הנהר אנחנו מקבלים תצוגה מדהימה של חיות הפארק השונות – להקת יענים (רק נקבות) חוזרות מרחצה בנהר, הן רטובות והנוצות שלהן מזדקרות לכל הכיוונים; לביאה בודדה צועדת לאורך הנהר, אולי בחיפוש טרף (נסטור מזהה אותה ממרחק עצום); כמה עופות (כנראה נשרים) אוכלים תנין; לטאהת כח עצומה; משפחת אנטילופות גראנט, שאינן נפוצות כאן כמו האימפלה; משפחת פילים עצומה, 30-40 פרטים, חוזרת מהנהר; אמא פילה עם פילון צעיר מתחת לבאובב עצום, הם כנראה באו לאכול את קליפת העץ; כמה דיק דיקים נמלטים לתוך הסבך; ווטר באק יורדים למים; ולקינוח – תנין וצב מים מתחת לגשר האחרון שלפני הלודג'. איזו נסיעה מדהימה!!!
חזרה בלודג׳ מנהל המקום, יוסטין, מזמין אותנו לבירה מסביב למדורה שהם הכינו במיוחד בשבילנו. אי אפשר לסרב (אנחנו שוב האורחים היחידים בלודג'), ולמרות העייפות אנחנו ממצטרפים אליו לבירה טנזנית קרה. יש להם בירות ממש טובות בטנזניה, מורגש שהבריטים שלטו כאן כמה עשרות שנים. מיוסטין אנחנו לומדים שהמקום קיים משנת 1982 ושייך למשפחת פוקס שיש לה 7 לודגים בטנזניה. יוסטין חי כאן כל השנה ונוסע למורוגורו לבקר משפחה פעם בחודשיים בערך. המקום עובד מסביב לשנה, אבל עיקר התיירות היא בעונה היבשה. הקורונה היכתה בהם אנושות. בשנה רגילה בזמן הזה המקום בדרך כלל מלא תיירים.
ארוחת הערב מדהימה כמו אתמול, וגם היום השף מכין מטעמים רק עבורנו והצוות המדהים עושה הכל כדי להנעים עלינו את הביקור. כמו שאמרנו, אנחנו האורחים היחידים בלודג', אבל יוסטין מעדכן אותנו שמחר מגיעים עוד שני זוגות, אז יהיה כאן ממש צפוף...
אנחנו יושבים למשקה אחרון על המרפסת, מתחת לשמי לילה מרהיבים עם מיליארדי כוכבים נוצצים וקולות של חיות המשוטטות בסבך שמסביב. כיף גדול כבר אמרנו?
