את מה שהתברר אחר כך כמסע תגליות בסגנון הנשיונל ג'אוגרפיק, אנחנו מתחילים בשדה התעופה של בייג'ין בבוקר בהיר וקפוא. וואנג סי יו מהמשרד בבייג'ין (יותר על שמות סיניים בהמשך) ואני, עולים על טיסה של היינאן נתיבי אוויר, אחת מתשע חברות התעופה הסיניות. שוב אני נזכר למה קשה להיות גבוה בסין, הכל בנוי למידות הסיניות, והמרווח בין המושבים בבואינג 737 של היינאן, קטן אפילו מהמרווח במטוסי אליטליה. בכניסה למטוס אנחנו סופגים מכת ריח, המורכב מהארוחה הסינית שתוגש בהמשך (מה תרצו? יש לנו דג חמוץ מתוק עם אורז או עוף בזנגביל על מצע אטריות), הקטורת ששימשה לרענון המטוס לאחר פריקת המטען האנושי הקודם, ומאה חמישים סינים שכולם כבר ישובים במקומותיהם. וואנג הצליח כדרכו להקסים את דיילות הקרקע, ואנחנו יושבים בשורה שבע, מה שאומר שרק עשר שורות של סינים נועצים מבטים משתאים ביצור המוזר שעלה על המטוס שלהם -; אני. הטיסה ארוכה, והמקום צפוף, אבל הנוף החולף מתחתנו מדהים. הרי סין המושלגים, נהרות רחבי ידיים, כפרים קטנים, עיירות צבעוניות, בקיצור, חוויה. לקראת הנחיתה יוצא הצוות למעברים ומנחה את הנוסעים בסדרה של תרגילי מתיחה לשחרור הגוף הדואב. לאחר מכן הם עוברים לסדרה של מה שנשמע כמו תרגילי חשבון מורכבים. בחלק האחרון כבר היה לי יותר קשה להשתתף.
ארבע וחצי שעות, גב תחתון אחד ושתי ברכיים אחרי ההמראה אנחנו נוחתים בפרובינציית גואנגסי, בעיירת המחוז נאננינג (מיליון וחצי תושבים), שם ממתין לנו מר צ'ן יואן שיילווה אותנו ביומיים הקרובים. צ'ן הוא ראש הכפר טיאנג'או, אבל גם איש עסקים המעוניין לעבוד איתנו. הוא נסע ברכבו הפרטי שלוש שעות כדי לאסוף אותנו מהשדה (קצת יותר על נהיגה ונהגים בסין בהמשך). הרכב החליט כנראה שזה די והותר להיום, כי הוא לא מתניע. לא עוזר כלום, דחפנו, פתחנו מכסה מנוע, בדקנו פלטים, פלגינות, כלום. הרכב מת. רגע לפני שאנחנו מתייאשים, מה שאומר בסינית - מתיישבים לצד הדרך לעשן סיגריה ולהרהר - מופיע בחור מקומי ושואל אם יש לנו מוט ברזל. בחשש מה נותן לו צ'ן את מנעול ההגה המרשים שלו, האיש מתכופף מתחת לרכב, מקיש בין הגלגלים האחוריים ואומר -; סעו. צ'ן מנסה להתניע את הרכב בחוסר אמון קל, וראה זה פלא, הרכב מגיב. לאף אחד לא ברור מה קרה, אבל מי אנחנו שנלין, עלינו ונוסעים.
לאחר שאנחנו אוספים את אשתו של צ'ן, שניצלה את ההזדמנות לצאת למסע קניות בנאננינג, אני מוזמן למה שיהפוך בקרוב לסיוט של המסע -; ה- Hot Pot. Hot-Pot הוא ארוחה חורפית בסגנון פרובינציית גואנגסי (או כל פרובינציה סינית אחרת). כל אהרוני מתחיל יאמר לכם שאין כמו המטבח הסיני. "השילובים המורכבים של ירקות טריים, מאודים במידה, הרטבים העשירים והתבלינים האקזוטיים, הופכים את האוכל הסיני לחוויה קולינארית". אז זהו, שהאהרוני הנ"ל לא היה בגואנגסי לאחרונה. כאן אוכלים Hot Pot. למרכז השולחן מגיע סיר ענק של מרק מבעבע, שאליו מוסיפים, לפי סדר קבוע וידוע מראש, כנראה, את כל הארוחה. בזה אחר זה מוטלים אל הסיר בשר, דגים, ירקות, פטריות ועלים ירוקים. כל סועד טובל את מקלותיו בסיר ושולה לו להנאתו ככל שחפצה נפשו. באחת השליות עולה בחכתי ראש של תרנגולת, כי כשאומרים כאן מרק עוף, הכוונה לעוף כולו, מצפרני הרגליים ועד הכרבולת. את הדקות הבאות אני מעביר בניסיון מעורר רחמים להיפטר מהראש בלי שישגיחו בכך. הם כנראה מנומסים, כי אף אחד לא אומר כלום. עוד על אוכל ומנהגי שולחן בסין בהמשך. ה-Hot-Pot יהפוך לבן לוויה קבוע שלנו בימים הקרובים, כי כל אחד רוצה להעניק לנו חווית אכילה אופיינית לדרום סין. אפילו וונג, שסיפר לי כי גם בבייג'ין הוא אוכל Hot-Pot מפעם לפעם, יודה מאוחר יותר שהוא כבר לא יכול לראות יותר Hot-Pot.
הדרך לטיאנג'או עוברת ללא אירועים מיוחדים, מלבד כמה עקיפות מסמרות שיער, ושלוש עצירות לשחרור המנוע שכבה (כזכור, מוט ברזל ומכות בין גלגלי הרכב). לאורך כל הדרך ההרגשה היא שאנחנו במחנה צבאי גדול, העצים לצידי הדרך מסוידים בלבן בוהק, מפעם לפעם אנו עוברים על פני שיירה של כלי רכב צבאיים, ולצידי הדרך יש שערים רבים (שמטרתם לא ברורה לי עד היום). אחת לכמה עשרות קילומטרים עוצרים אותנו ובודקים מי אנחנו. מסתבר שלא לכל סיני מותר לנוע בדרכים בין עירוניות. בעזרת תעודת החבר של צ'ן והפרצוף המערבי שלי אנחנו חולפים בקלילות על פני כל תחנות הביקורת ומגיעים לכפר. טיאנג'או הוא כפר קטן (כאמור, בן 80,000 תושבים), ולכן המלון המרכזי בו הוא מלון סיני (בעיירות המחוז יש מלונות המיועדים לאוכלוסיית הזרים). במלון סיני לא בדיוק ערוכים לקלוט זרים, מה שאומר שאף אחד לא דובר אנגלית, כל המידע הנמצא בחדר לגבי השימוש בטלפון, מתקני המלון ושירות החדרים (אני כמעט משוכנע שלא מדובר בשירותי מזון) כתוב בסינית. בטלוויזיה יש 23 ערוצים (מהם 23 דוברים סינית), והתשלום במזומן בלבד. עם זאת, המקום נקי ומסודר, ויש מים חמים במקלחת. עוד נתגעגע למלון הזה. הזעקות קורעות הלב, שנשמעו במהלך הלילה ברחבי המלון, הסתברו מאוחר יותר כקריוקי (קליוקי, בעגה המקומית). עשרות סינים שתויים, שרים בקולי קולות שירים סינים נוגים, אל תוך מערכות הגברה חסרות רחמים. מחר גם אותי יזמינו לקליוקי, אבל עכשיו אני מנסה להירדם תוך שאני מהרהר בגורלו של האומלל הזועק בקולי קולות בקומה מתחתי.
